פורום פסיכולוגיה - מתבגרים

הכותרת כבר אומרת משו לא? נראה לי שמשם הכל התחיל. במשך 3 שנים בערך. ועכשיו, זה הפסיק, נגמר. אבל הזכרונות נשארו. הם לא עוזבים. יש אנשים שחיים את הרגע. נהנים ממנו. אני? מנסה לשרוד כל רגע. חושבת אם המוות אולי פתרון. בכל פן בחיים - נדפקתי. לימודים - לא הכי הולך. יש יותר מידי אנשים מסביבי שמונעים ממני להצליח.

חברים - כל שבוע אחד החברים או בכללי מכר צריך לבגוד באמון שלי.

הורים - חולים. נראה לי לאמא שלי יש סרטן. היא לא מספרת לי. ואבא שלי צריך השתלת כבד.

חבר - עדיף שאני לא אתחיל לפרט עליו.....

לא מזמן מלאו לי 17. החברות שלי (אלה שעדיין לא דפקו אותי) נהנות מהחיים. יוצאות הרבה, לומדות טוב, מאושרות. ואילו אני, צריכה ללכת כל ערב לישון עם דמעות בעיניים.

אני בודדה. הייתה אמורה להיוולד איתי אחותי התאומה, אך היא מתה. טרגי.

אמרו לי שיש בעיניים שלי עצב. ניסיתי להסתיר עם איפור. לא יצא. שום איפור לא יעזור. שום דבר לא יעזור. זה כבר חרוט בפנים. לתמיד....

אולי הגעתי לפורום הלא נכון. אבל הייתי חייבת לכתוב את זה. לפחות בתמציתיות......