פורום פסיכולוגיה - מתבגרים

כמה זמן אפשר להמשיך טיפול? כמה עוד זמן? למה כשפסיכיאטר רושם לך כדורים הוא אומר לך שזה לא לכל החיים כשזה כן, או לפחות למחציתם?

הפסיכיאטרית הנוכחית שלי קבעה כי יש לי בעיית אישיות גבולית.

הפסיכיאטר הראשון שלי אמר שיש לי בעיית אישיות, ושאי אפשר לטפל בזה בשום צורה כי זו האישיות שלי וזו הנטייה שלי להקצין והנטייה שלי לראות דברים בשחור לבן. ובסופו של דבר זה כאילו שאדם אומר לך שאין לך מקום בעולם הזה, אותך אי אפשר לתקן. ואחרי 3 שנים של טיפול פסיכולוגי ותרופתי אין שום שינוי. המצב רק יורד כרגע.

בתחילת הדרך הייתי במצב אובדני עם ניסיון, הייתי פוגעת בעצמי בכח כי לא מצאתי דרך אחרת להשתחרר. ובאמת, אחרי פחות משנה הפסקתי עם הפגיעה והמחשבות פחתו. אבל לא הייתי מאושרת. הפסקתי את הטיפול כי הרגשתי שהוא תוקע אותי בעבר ובזיכרונות שאני לא רוצה בהם. ולמשך כמעט שנתיים זה החזיק מעמד עד שלפני כמה חודשים הכל חזר להתמוטט. כל הפגיעה העצמית, כל המחשבות האובדניות [למרות שאני לא אעשה כלום בגלל הניסיון הרע שכבר היה לי והספיק לתת לי פחד\טראומה].

אני לא מדברת על "אין יום שאני לא חושבת על התאבדות", אני מדברת על אין שעה שבה אני יכולה למצוא פיתרון אחר במיוחד אחרי מה שהפסיכיאטר הראשון שלי אמר. וזה כאב, הוא צרב אותי מבפנים והשאיר כוויה שאומרת שבחיים אני לא אשתנה. ואמר את זה מומחה.

עם השאר אמרו שיש לי נטייה לדיכאון, לא קליני חס ושלום, או לפחות אני לא חושבת שיש לי דיכאון קליני. למרות שאני לא מאושרת אף פעם. זה בא בתקופות, וכרגע ככל הנראה, אני בחודשים-שנה הדיכאונית שלי.

חסמתי את עצמי מלדבר עם כל בנאדם שהוא רק כדי לא לחזור בחיים לבית חולים מהפחד הנוראי שיכאיבו לי, פזית, כמו שעשו קודם. רציתי למות באותו היום, רציתי למות יותר מאשר כשלקחתי את הכדורים. אני פשוט לא יכולה לתאר את הסבל שהרגשתי פיזית ונפשית בבית החולים.

אז לאיפה אני פונה עכשיו? מה לעזאזל אני עושה עם עצמי?, והשאלה הכי גדולה היא אם בכלל יש טעם לנסות? והרי ש"דוקטור" אמר בעצמו שאין לי סיכוי. שהכל בראש שלי. שהכל בסדר איתי. וזה בדיוק העיניין, אני בסדר זה לא שאני לא, פשוט יש לי פרספקטיבה שונה על העולם. אז מה הטעם לנסות? מה הטעם לקום בבוקר ולהרגיש שהמצב עומד לשקוע יותר ממה שהוא?

אין לי יותר עם מי לדבר, אין לי מי שיקשיב לי. לטיפול פסיכולוגי אני לא אחזור, מהפחד לסבול יותר מהיום. נגמרו לי הרעיונות, חוץ מלשבת בחדר שלי ימים שלמים והלסתגר ולא לתת לעולם לראות אותי שוב. אז זו קריאה נואשת לרעיון, לצעד הבא שלי ומה אני עושה עם החיים האלה עכשיו. אם יום אחד יהיה לי עם מי לדבר בלי לפחד שיכאיב לי יותר בטענה שזה בסופו של דבר יעשה לי טוב.