פורום פסיכולוגיה - מתבגרים

אני צריכה לעשות סוג של החלטה, סוג של צעד קדימה במשהו שהוא מאד מאד חשוב לי... מצטערת מראש על האורך ועל זה שאני חוזרת על עצמי, זה הכל די מבולבל לי בראש ומאד טעון..

אז אני בת 18, ואף פעם לא היה לי קשר רציני עם מישו, למרות שהיו לי הזדמנויות. אני לא ממש יודעת "למה", אני משערת שמשהו שם חוסם אותי או מפחיד אותי.. בכל מקרה יש מישהו שתקופה ארוכה מאד התעניין בי (הוא איתי בכיתה, אבל הוא לא בקבוצת חברים שלי) וגם אני בו. אני יודעת שהוא רצה אותי במשך הרבה זמן, הוא ניסה להתקרב אלי, אני לא נתתי לו.. אני חושבת שכל הזמן שידרתי מסרים סותרים ודי שיגעתי אותו. (שזאת הייתה סוג של התקדמות כי בעבר פשוט לא הייתי אפילו מבינה שאנשים מנסים להתקרב אלי או מתחילים איתי והייתי נבהלת מיד וחוסמת אותם על ההתחלה). זה לא כאילו היינו ידידים או משהו, היו כמה פעמים שהחלפנו שתי מילים אבל לא מעבר. בכל מקרה, זאת באמת הייתה תקופה ארוכה. ואיך לומר, אני חושבת שאהבתי את המצב הזה. כי ידעתי שמישהו רוצה אותי ורוצה להיות איתי וזה היה הדבר הכי קרוב לקשר שאי פעם היה לי.. בכל מקרה כנראה היה לי "נח" כי זה היה מין קשר בשלט רחוק כזה, ידעתי שהוא רוצה, והסתפקתי בזה, והסתפקתי בלדמיין איך "זה" יכול להיות. ועכשיו סוף שנה, אני מסיימת בית ספר וסביר להניח שאחרי זה אני לא אראה אותו יותר. ואני, אני באמת מחבבת אותו. הוא באמת, יחסר לי אם אני לא אראה אותו יותר. ואני כל כך לא רוצה לראות את כל התקופה הארוכה הזאת נגמרת ככה, באכזבה כזאת וב"כלום" אחד גדול. ואני יודעת שאני אוכל את עצמי על זה שלא עשיתי כלום, אם אני אשאיר את זה ככה.

עוד כמה ימים יש לי בגרות אחרונה. ואני אראה אותו שם. בכל מקרה, חשבתי שאולי אני יכולה פשוט לגשת אליו ולשאול אותו בצורה מאד ישירה אם הוא היה רוצה לצאת איתי או משו, וזהו. רציתי לעשות את זה אולי אלף פעם, אבל תמיד אמרתי לעצמי "כן כן, בשבוע הבא", וזה תמיד נשאר בגדר מין חלום כזה. אני קרועה בין צד שאומר לי ללכת על זה, וזה שטויות, אם הוא יגיד לא אז לא קרה כלום, אם הוא יגיד כן אז נלך לאנשו ומקסימום יהיה קצת מביך וזהו, אבל בגדול רק טוב יכול לצאת מזה, לבין צד שני שאני לא יכולה להסביר, משו שחוסם אותי מלעשות את זה, לא משהו הגיוני, כי ההגיון אומר לי לעשות את זה, אבל יש לי איזשו משהו, מחסום רגשי שאומר לי להשאר בקונכיה שלי ולהמשיך לדמיין ולא לצאת החוצה. משהו שגורם לי לשים את הכל ב"סטנד ביי", ולא לעשות שום פעולה ממשית שתוביל אותי החוצה. ולהגיד לעצמי ש"כן כן אני יעשה את זה עוד מעט, אבל לא עכשיו" כאילו מקפיא אותי ולא נותן לי להגיע לשם.

בכל מקרה, זאת תהיה ההזדמנות האחרונה שלי, בבגרות הזאת. לעשות משהו בעניין הזה. כי אני חושבת שיכול לצאת מזה כ"כ הרבה טוב. ואני יודעת שאני אהיה כל כך כל כך (אי אפשר לתאר כמה) משוחררת ומאושרת, אפילו אם אני רק אשאל אותו והוא יגיד לי לא ויצחק לי בפנים, כי אני אדע שעשיתי משהו. ושברתי את הקיר הזה, את המחסום הזה, ובפעם הבאה זאת כבר לא תהיה פעם ראשונה וזה יהיה יותר קל. ואם זה ילך, ובאמת נצא ונהיה ביחד או משהו, זה כבר יהיה.. באמת באמת אושר. מצד אחד אני כן מפחדת שהוא כבר לא מתעניין בי (למרות שאני חושבת שכן) העניין הוא שבמשך כל כך הרבה זמן יבשתי אותו ושידרתי לו מסרים סותרים, ואני לא יודעת איך כל זה נראה מהעיניים שלו. ויכול להיות שהוא כבר המשיך לו הלאה או יוצא עם מישהי או משהו. בכל מקרה, כן יש לי חשש שהוא יגיד לי לא ויצחק לי בפרצוף וזה יהיה מביך ונוראי, אבל אני יודעת שאם אני לא אעשה כלום וזה יסתיים ככה זה יהיה נוראי פי מיליוני פעמים. זה יהיה הפספוס הכי גדול של החיים שלי (בינתים, לפחות..) ואני כל כך אתאכזב. בעיקר מעצמי. וזה יתקע אותי כל כך ויגרור אותי למטה. ואני כל כך רוצה פשוט לשאול אותו, אבל משהו לא נותן לי, ואני יודעת שגם אם אני אגיד לעצמי שביום של הבגרות אני אקח אותו הצידה לרגע ואשאל אותו, אני בסוף אשתפן וכשיגיע "רגע האמת" אני לא אעשה את זה. כי ברגע שאני רואה אותו (או כל אחד אחר שרציתי פעם) משהו קופא בי, ולא נותן לי לעשות שום דבר אקטיבי, אני נהיית פסיבית כזאת ואני נהיית כאילו "אדישה" כלפי חוץ, כאילו הוא לא מעניין אותי. אני משערת שזאת סוג של הגנה כלפי חוץ.

ואני יודעת שלמרות שאני "מודעת" להכל, ולמרות שאני כל כך רוצה ולמרות ולמרות, כשיבוא הרגע לעשות את זה אני אתקפל. וגם יהיו שם מלא אנשים וזה יהיה נורא מביך..

ואני לא יודעת למה כל זה, למה אני לא נורמלית ולמה זה לא בא לי בטבעיות כמו לכולם. לא יודעת. משהו לא נותן לי. מצד אחד זה נראה לי כל כך בהישג יד וכל כך פשוט, (וזה הולך ומתחזק אצלי עם הזמן, הצד הזה – פעם הוא בכלל לא היה קיים..) ומצד שני זה נראה לי כל כך רחוק ובכלל לא אפשרי, ועדיף שאני אשאר להתכדרר פה ולדמיין.

זאת באמת ההזדמנות האחרונה שלי, לא תהיה לי עוד אחת. אני כבר לא יכולה להגיד לעצמי ש"עוד שבוע".. ואני חושבת שיותר משמפחיד אותי מה יקרה אם הוא יגיד לא, מפחיד אותי מה יקרה אם הוא יגיד כן. ואז אין לי מושג מה אני אגיד וזה בטח סתם יהיה הכי תקוע בעולם, וגם אם נלך לאנשו, לא באמת יהיה לנו על מה לדבר וזה לא באמת יזרום.. ושוב פעם מצד שני אני אומרת לעצמי שזה יהיה בסדר, וכשאני לא לחוצה אני יכולה לגלגל שיחה בקלות.. וזה הכל יהיה לי חדש ומוזר נורא. ואין לי מושג איך צריך "להתנהג" במצבים "כאלה", ואיך מדברים ועל מה, ואיך קשר כזה מתפתח, ואני אקלע לכל מיני מצבים מביכים שאין לי מושג מה אני אעשה בהם.. וגם כל הפנייה שלי אליו תהיה הכי מוזרה שיכולה להיות, פתאום אחרי שכל כך הרבה זמן שהתעלמתי ממנו ויבשתי אותו, מה לעזאזל פתאום אני באה משום מקום ושואלת אותו בלי הקדמות אם הוא היה רוצה לצאת איתי מתישהו??..

ויש משהו, שהוא פרקטי משהו, הבגרות הזאת היא במקצוע שלומדים מעט אנשים, אז יהיו שם מעט אנשים, וביניהם חברים שלו, ואנשים מהשכבה שלי, וזה יוסיף על הכל ויגרום להכל להיות מביך פי מאה ואז גם אם אני יחליט שאני עושה את זה ברגע שאני אראה שם את כל האנשים, והוא ילך וישב עם החברים שלו ואנחנו "נתעלם" אחד מהשני כמו שאנחנו תמיד עושים, אני אתקפל ולא אעשה את זה. יש עוד מתישהו שנפגש, יומיים קודם, שזה יהיה הרבה יותר המוני שם (ובגלל זה יותר קל..) אבל אני לא בטוחה אני אראה אותו שם..

ובטח תכתבו "פשוט תעשי את זה, אל תחשבי ותלכי על זה", אבל אם זה היה כל כך פשוט כבר הייתי עושה את זה מזמן..

והנה אני כותבת כל כך הרבה אבל יודעת שברגע האמת צפוי מראש שאני אתקפל ולא אעשה את זה וכל מה שישאר לי זה רק לאכול את עצמי.. אני מתנדנדת בין שני הצדדים האלה ולרגע הכל נראה לי קלי קלות ולרגע אין סיכוי שאני אי פעם אעשה את זה..

שובפם מצטערת על האורך, ועל זה שבטח חזרתי על עצמי וזה היה די מציק.. תודה..