פורום פסיכולוגיה - מתבגרים

ליטל, קשה לי גם לתת לך עצה. כי אני באמת לא נמצאת ממש במצב בו את נמצאת. אבל אני יודעת שזה מצב חולף, זה גיל כזה שאנו חושבים אובדני. אבל החיים יפים ליטל, את עוד תוודאי להם. את עוד תמצאי לך אהבה וכל מה שתרצי, חכי בסבלנות! החיים של אף אחד לא מושלמים! יש אנשים שחושבים שאין חיים גרועים משלהם ובעצם כל אחד חושב כך. והחיים של כולנו והתיאור של חיינו (טובים או רעים) הם בעצם מאוד דומים. את לא חייבת להיות בלי הנכות כדי להרגיש דכאונות. אנו תמיד חושבים שלילי לצערי, אנו לא חושבים על הדברים הטבים שיש לנו לעומת ילדים שאין להם אפילו פעוט מזה. אוכל, בית, משפחה, מחסה, דאגה, זוכים ללימוד, למקצוע כמו שצריך. כשיש ילדים למשל באפריקה שאפילו למעט אוכל אין זוכים הם (והם גם יכולים להיות נכים או אנורקסים בטירוף).

אני גם חושבת כמו אימך, לכי שוב לפסיכולוג, תני לו עוד צ'אנס, תני לעצמך עוד צ'אנס, עוד הזדמנות, תלחמי על חיים יפים וטובים יותר. לא צריך להיות שלא בכיסא גלגלים כדי לא להילחם על חיים טובים. זכרי ליטל, אף אחד לא חושב שחייו טובים משלך, הוא יכול שלא להיות נכה אבל עם בטחון עצמי ירוד ולכן לא להעריך את הדברים הטובים שטמונים בו ואת הטוב שמוענק לו גם כן.

תחשבי חיובי. ואני ממליצה לך, לשתף מישהו (אמך, אביך, אחים או כל קרוב משפחה אחר או חבר\ה טוב\ה) במשברים שיש לך (ולכולנו בעצם) שתוכלי את ובעזרת עוד משהו לעזור לך להרגיש טוב יותר עם עצמך.

תהיי חזקה! את מקסימה! תזכרי! (=

יום נפלא!