פורום פסיכולוגיה - מתבגרים

שלום רב, לפני הכל, אני יודע שזה לא פורום פסיכיאטריה, אני שולח כאן הודעה כי בפורום ההוא אי אפשר להוסיף הודעה.

אז הסיפור הוא כך:

בשנת 2003, אחי הגדול (היה בן 15 ואני 14 באותה תקופה), חזר מסמינר מד"צים במצב פסיכוטי קשה. הוא הובהל לבית החולים שניידר כדי לראות מה קורה איתו.

לאחר שמצאו בשתן שלו חומר בשם "האלידול". יש לציין שאחי נולד לאחר קשיים רבים של ההורים שלי להיכנס להריון והוא נולד מהפרייה חוץ גופית, אני לא יודע אם זה קשור אבל שיהיה. לאחר כמה זמן בשניידר, והתייעצות עם פסיכיאטר, הוחלט להעבירו לבית החולים אברבנאל. שם אני לא ביקרתי אותו, אולי פעם אחת. הייתי מפוחד מאוד ממצבו, מהרגע שהוא נכנס הביתה שחזר מאותו סמינר, ישר ידעתי שזה לא אח שלי.

הפסיכיאטרים באברבנאל אמרו שיקחו שנתיים בערך עד שהוא יחלים לגמריי, ובאותה תקופה אף אחד לא ידע איזו מחלת נפש יש לו. באברבנאל הוא טופל בריספרידל.

בנס אלוהי, או איך שאני קורא לזה- רשלנות פסיכיאטרית חמורה ביותר, הוא יצא משם לאחר 3 חודשים קצרים. וחזר הביתה עדיין בטיפול תרופתי. הפסיכיאטרית שלו טיפלה בו עדיין, ובבית הוא כצפוי לא תיפקד כלל, הוא כבר היה בן 16, בכיתה י', והוא לא יכל ללמוד כמו שצריך. רוב הזמן הוא בזבז את היום בשינה, בהתקפי אופוריה שלא פגעו באף אחד, וכאלה... אבל אני לא יכולתי לארח חברים, ובכלל אי אפשר היה לארח מישהו בבית.

אמא שלי היתה מודאגת מאוד ורצתה להפסיק עם הכדורים. לאחר התיעצות קצרה עם הפסיכיאטרית, הוחלט להוריד את המינון בהדרגה עד לאפס. לדעתי ההדרגה האת היתה מאוד מאוד תלולה, ואח שלי פשוט נהרס! הוא כבר באמת לא היה אח שלי! הוא היה אלים בצורה חולנית ומפחידה, עם איומים וקללות ולפעמים גם מכות פה ושם. כל זה קרה בגלל ההדרגה המרושלת הזו.

אני מאוד נפגעתי, וזו היתה ממש התעללות נפשית! כינויי גנאי מכוונים כמו: "אוטיסט", "מפגר", "פדופיל" (באותה תקופה הייתי חונך בבית הספר ובתנועת נוער, וקללה מסוג זה מאוד פגעה בי בגלל מעמדי בנושא), ואיומים מוחשיים וחולניים ששומעים רק בסרטים. כל אלה ועוד לא נשמעים בכל בית, כשהזמנתי משטרה יום אחד לאחר אגרוף שיכל להרוג אותי, בכיתי לשוטרים על ההתעללות הנפשית מצדו והם לא הבינו. אני רוצה שגם אתם תבינו שזה לא "מפגר, אוטיסט" כדי .. סתם ככה, אלא זה נראה מהצד כאילו הוא מטפטף לי לתוך השכל שלי שאני יבין טוב-טוב שאני אכן אוטיסט. זה היה כל יום, כל שעה, כל דקה. נראה כאילו הוא שואף ונושף את כל כינויי הגנאי האלה. זה לא היה על גבול הטעם הטוב של "מה אתה עושה יא מפגר?" אלא על כל תנועה, כל תזוזה שלי, הוא דאג להזכיר לי שכשאני יושב רגל על רגל אז אני יושב כמו הומו לדוגמה.. על כל תנועה ומעשה שלי היה לו מה להגיד! באותה תקופה חשבתי מחשבות אובדניות, חלמתי איך אני מתאבד, אבל האמת אף פעם לא הגעתי למצב שאני מנסה אפילו.

אני, אמא שלי, ואח שלי טופלנו עם פסיכולוגיות. *(אבא גרוש ואני אישית בקשר טוב איתו, אבל הוא דאג להתרחק מהסיפור)* וזה מאוד עזר לי.

אני גם דיברתי יותר מדיי על נושא הפדופיליה, שאני חשבתי לעצמי אולי אני באמת פדופיל?

הפסיכולוגית שלי הסבירה לי שכל עוד אני לא פוגע מינית בילדים אז זה בסדר. אבל מצד אמא שלי זה לא היה בסדר. בשבילי שילד יושב על הברכיים שלי, זה נותן לי תחושת "אבאהיות" חזקה כזאת, שהילד רואה בי דמות אבאהית והוא אוהב אותי.

מצד אמא שלי זה היה דבר מיני לכל דבר! היא כל הזמן טפטפה לי למוח שאני יזהר בכל תנועה שלי עם ילדים... זה גם פגע בי מאוד! אני עד היום נמנע ממצבים שלכולם זה נראה נורמלי כמו שילד מחבק מבוגר שהוא מכיר ואני קורא לזה "שיתוף פעולה נפשי" כי גם הפסיכולוגית שלי אמרה שבאתי במטרה לתקן, להיות האבא המושלם שלעולם לא היה לי. אבל עדיין, נפגעתי מאמא שלי עד כדי כך שלפני שנה בערך, כשילד ישב לי על הברכיים דמיינתי את אמא שלי באה משום מקום והיא בהלם, אני מסתכל על הילד ורואה אותו ערום על הכיים שלי וגם אני ערום, ושהפין שלי תקוע בחור-תחת שלו. המצב הכי תמים הפך להיות המצב הכי מגעיל ומבחיל רק בגלל שאמא שלי דאגה לי.

לאחר כל הבלאגן הזה, כשאח שלי הגיע לגיל 18, לאחר כל הסבל הנפשי, האיומים, הקללות כמובן ובעיקר על אמא שלי, והמכות שקיבלתי, אמא שלי הצליחה להוציא את אח שלי מהבית. ולמה היא לא קראה למשטרה בשלב מסויים? היא לא רצתה להוס לו את החיים, היא רצתה שתיהיה לו בגרות מלאה, 12 שנות לימוד, ובלי רקע פלילי, ילד טוב ירושליים שמקלל ומאיים על האח הקטן שלו ועל אמא שלו.

ו"להוציא מהבית" כלומר היא דאגה לו לדירה שהיא מצאה, עזרה לו להעביר את הדברים.. כל התהליך עבר בשלום כמובן עם עוד קללות ואיומים חולניים בדרך.

כצפוי, אח שלי נדד מעבודה לעבודה, והוא לא הצליח להחזיק מקום עבודה כמו שצריך.

אני עדיין למדתי, בכיתה י"א וי"ב, אז עדיין לא עבדתי. אח שלי לא הצליח לשרוד, ולאחר החופש הגדול, אמא שלי החליטה להחזירו הביתה.

כיום אני מפחד. אני מפחד ממנו. סוף כל סוף, לאחר 5 שנים של כלום, הוחלט, שחור על גבי לבן, שאח שלי הוא סכיזופרן. 5 שנים לקח לפסיכיאטרים, מי יודע כמה, לגלות שאחי הוא סכיזופרן.

כיום אני לומד עתודה טכנולוגית, י"ג-י"ד. ואני מנסה לשלב לימודים ועבודה. אני חייב להכניס 1000 שקל בחודש לפחות הביתה כדי לממן את עצמי בדברים של הבית. אבא סגר את הברז (מזונות) לאחר שתבע את אמא שלי על הכסף שהוא שילם לה. *(כן! אבא שלי תבע את המזונות שהוא שילם לאמא שלי)* אז אני כיום בן 19 וחצי, ואח שלי בן 20 וחצי, אמא שלי בת 52, עובדת כביבי-סיטר מצליחה מאוד לדעתי יותר מסופר נני! וכיום הבית כמו פעם עם המון מתח ולחץ!

עכשיו שבכיתי לכם את כל הסיפור, אני רוצה לדעת איך מתמודדים עם סכיזופרן?

הוא כמובן עדיין מקלל ומאיים, אבל קצת פחות. לפעמים יש לו התקפים אלימים אבל זה עובר מהר. איך מתמודדים איתו, מה אני יכול לעזור לו מהצד שלי? איך להתנהג איתו?