פורום פסיכולוגיה - מתבגרים

שלום,

אני בת 19, הוריי התגרשו לפני 4 שנים.

אני לא בקשר עם אמא וגרה עם אבא.

אני מאוד אוהבת את אבא שלי ומעריכה אותו אבל הוא נוטה להיות ביקורתי וכדי כנראה להראות שהוא הצודק אז הוא מדבר בטונים גבוהים.

אבא שלי אומר לי שעכשיו אני צריכה להיות אחראית ועצמאית, לעשות הכל בבית והוא רק יעזור לי... כלומר, הוא רוצה שאני אעשה כלים ואשים אותם במקום, אנקה ואסדר את הבית. כרגע הסידור הוא שהוא עושה כלים ואני שמה אותם במקום.

הביקורתיות מתבטאת בכך שהוא אומר ובא בטענות בבת אחת.

"תשימי את הכלים במקום , תנקי את הבית עם השואב אבק, תסדרי את הבית, למה הבגדים שלך פה... תנקי את השירותים"

ונניח ועדיין לא יצא לי לשים את הכלים במקום כי הם היו רטובים או שהייתי עסוקה במשהו וחשבתי לשים אותם אחר כך במקום.... אז הוא אומר "למה לא שמת את הכלים במקום.... כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה.... אני עכשיו לא יכול לעשות כלים...."

והכל בטונים גבוהים , אני מרגישה שאני לא יכולה לומר כלום. גם אם אני מנסה לומר משהו קשה להתגבר על הקול שלו והוא לא מקשיב. הוא רק ממשיך לבקר .....

אני לא יודעת מה לעשות. אני באמת ילדה טובה, מסודרת ומשתדלת גם להיות יותר אחראית ועצמאית. אבל זה פשוט בלתי אפשרי כשכל הזמן באים אליי בטענות ומבקרים אותי.

אמרתי לו שינסה להתעלם והוא יראה שהכל יהיה מסודר או שלפחות יגיד את הרצונות שלו במילים אחרות כמו "אני אשמח אם תעזרי לי לנקות את הבית..." או "אני שמח ששמת את הכלים במקום, דברים קטנים כאלה עוזרים לי מאוד..."

למשל עכשיו, כרגע, הוא נכנס הביתה והדבר הראשון שהוא אומר בטון עצבני ולא מרוצה: "אפשר לסגור קצת??" (את המזגן...)

קשה לי לחיות ככה. אני לא אוהבת ביקורתיות ואני מפחדת שאני אהפוך להיות ביקורתית בעצמי. אי אפשר לחיות בשלווה ככה.

מה אתה מציע לעשות?

תודה,

לין.