פורום פסיכולוגיה - מתבגרים

אני בת 17 כרגע ויש כל כך הרבה דברים שמבלבלים אותי.

הייתי תלמידה טובה, אבל עכשיו אין לי סבלנות לשבת וללמוד. אם אני לומדת אני מתחילה להשתגע עד שבא לי לקרוע את הספרים. כמה שאני אומרת לעצמי שעכשיו אני אשתפר, זה לא קורה, אני ממשיכה באותה דרך.

כשמרגיזים אותי, וזה יכול להיות סתם כי לוקחים לי משהו ששייך לי, או כשלא נותנים לי משהו שאני מבקשת, אני פשוט מתחילה לצרוח, לקלל, לפעמים מגיבה באגרסיביות מועטה, ולבסוף פורצת בבכי. כשאני בוכה אני ממש בוכה ולא רוצה לדבר עם אף אחד, אני שוכבת שעות על המיטה ולא זזה.

כמו כל בחורה, אני יוצאת עם בנים ואני מעדיפה אותם גדולים, אפילו 22 כי מן הסתם הם יותר בוגרים מילדים בני 17. הם כנראה לא לוקחים אותי ברצינות וזה קורה במיוחד בתקופה הזו, הם מנצלים אותי לדברים אחרים ומיום ליום אני מבינה שאני נעשית יותר תמימה. כואב לי שזה המצב. אני מנסה לשנות אותו ולא מצליחה.

אני מרגישה החמצה אדירה, מרגישה שאני מבזבזת את החיים. מנסה לחשוב מה יהיה בעתיד וכמה שאני יודעת שאני צריכה להיות רצינית יותר לגבי הדברים הללו, אני פחות מתייחסת אליהם ומזלזלת בהכל, כאילו לא איכפת לי מכלום, מה שיהיה יהיה.

אחת המורות בבית הספר חושבת שאני צריכה טיפול כי יש לי את היכולת ללמוד, ואני לא עושה כלום. אני לא מרוכזת, אני חושבת על דברים אחרים במשך הלימודים או שאני פשוט נרדמת בשיעור. זה מה שהיא אמרה והיא צודקת.

חשבתי בעצמי להתחיל טיפול פסיכולוגי, אולי להבין על עצמי כמה דברים ואיך להתמודד עם בעיות כאלה ואחרות, אבל אני לא חושבת שלהורים שלי תהיה את היכולת לשלם על טיפולים פסכולוגיים.

אין לי שאלה מיוחדת.

רציתי לפרוק את מה שאני מרגישה, קשה לי לשמור דברים בבטן.