פורום פסיכולוגיה - מתבגרים

שלום
אני בת 18.. סבא שלי נפטר אתמול, ואני לא יודעת מה לעשות. זה בכלל לא נתפס. זה בכלל לא הגיוני. זה כאילו הוא תכף נכנס בדלת עם סבתא שלי או משהו. הבגדים שלו עוד בבית שלהם והמשקפיים שלו שם. והכל אותו דבר והכל כל כך עמוס זכרונות. כאילו הוא תכף נכנס והכל חוזר להיות כרגיל. אף פעם לא הבנתי למה אנשים אומרים את המשפט הזה, אבל זה באמת נדמה לי שזה איזה חלום רע ותיכף המשפחה שלי חוזרת לקודם וחוזרת להיות שמחה. אני פשוט לא יודעת מה עושים עם כל זה. החיים שלי תמיד היו מוגנים ושלמים כאלו. לא איבדתי אף אחד. לא הייתי בלוויה. תמיד הייתי ככה ובזמן האחרון גם הייתי מאד מודעת לזה לכמה שהחיים שלי כאילו מוגנים כאלו. המשפחה שלי נורא מגובשת ונורא מלוכדת. או היתה. זה מפחיד כי עכשיו כשסבא הלך, הוא היה כאילו הסלע שסביבו כולם התקבצו. וזה נכון שאנחנו חזקים אבל אולי זה יתפורר עכשיו. בלעדיו. הוא וסבתא שלי היו נורא מעורבים בחיים שלי מאז ומתמיד, באמת לאף אחד אין סבא וסבתא כאלו. והם תמיד היו סבא וסבתא בשבילי. מין שלם כזה ועכשיו רק סבתא נשארה וזה עכשיו מין חצי בודד כזה. זה בכלל לא נקלט שהמשפחה שלי שתמיד היתה שלמה ושמחה נפגעה ככה. זה בכלל לא הגיוני. וזה כאילו הכל אותו דבר וכאילו הכל כרגיל ומחר אני מתעוררת והכל אותו דבר. ואני בכלל לא יודעת מה אנחנו אמורים לעשות. על דודים שלי אני לא דואגת כי הם יסתדרו. לאמא שלי קשה אבל היא תסתדר גם. אבל סבתא. היא היתה עם סבא שלי כל החיים והבית שלהם כולו זכרונות והם באמת היו מאושרים ביחד. והיא תמיד היתה קצת תלויה בסבא. וגם הם גרו בקיבוץ והיו להם 4 ילדים, וב10 שנים האחרונות כולם עזבו את הקיבוץ (כולל אנחנו). ובעצם עכשיו היא נשארה לבד לגמרי לגמרי לגמרי בקיבוץ. אנחנו אמנם גרים קרוב (כל הדודים חוץ מאחת שגרה בחו"ל) אבל זה מחוץ לקיבוץ. ואין לה רשיון אז היא בכל מקרה תהיה תלויה בנו. היה לה את כולם עד לפני כמה שניפ ועכשיו זה כאילו לא נשאר לה אף אחד. בקיבוץ לפחות אבל גם כולנו. וסבא שלי הוא תמיד היה הסלע כאילו שסביבו כולם התקבצו, וסבתא תמיד היתה פחות במרכז. ופחות קשורה לכולם. ואני מפחדת שעכשיו היא תהיה נורא בודדה. ונורא לבד. ושהיא ממש תכאב ותכאב ולא תוכל לעשות הרבה. וזה נורא. כי כאילו מה שהיה לפני זה נראה כל כך קרוב וכל כך בהישג יד וכל כך טוב ולא כואב. כל כך קרוב שזה כ אילו כל כך קל להכחיש ולהגיד גם אם רק לכמה שניות שכאילו הכל בסדר וכאילו הכל אותו דבר וזה בכלל לא יכול להיות.
היה לי קטע כזה בחצי שנה האחרונה כאילו שקיבלתי מודעות להרבה דברים וממש הראיית עולם שלי השתנתה, וקיבלתי לי את התובנה שהחיים הם מורכבים וסבוכים ואין טוב ואין רע יש רק את מה שאתה חווה ואתה צריך לחוות כמה שיותר מהכל. ואתה צריך לאהוב ולכאוב פשוט כי ככה וזה מה שיש בעולם הזה. וממש אמרתי לעצמי, זה מה שאני רוצה, לחוות ולכאוב ולאהוב. ועכשיו אני מסתכלת על עצמי ואומרת לעצמי, איזה טיפשה. עד עכשיו לא חוויתי שום כאב גדול. החיים שלי היו מוגנים ושלמים כאלו. ולפי התיאוריה הזאת שלי דווקא עכשיו כשאיבדתי מישהו אז החיים שלי אמורים להיות יותר מלאים כאילו ויותר שלמים כי אני חווה משהו שאף פעם לא חוויתי וכואב לי. אבל עכשיו כל מה שאני חושבת זה שזה שטויות ושזה בכלל לא טוב שכואב לך וזה בכלל לא אומר שהחיים שלך יותר שלמים. ולאבד זה רע וזה לא משהו ממלא או שמוסיף משהו לחיים שלך. זה פשוט כואב. ושאני בכלל לא רוצה לחוות את זה ואני לא רוצה להתמודד עם זה אני לא רוצה. ואני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת איך בכלל חוזרים לשגרה עם כל הדאגות והכאב. וזה כאילו באמת אין מה שלעשות וזה בכלל לא נתפס.
זה ממש יעזור לי אם תענה לי על כל הדברים שרשמתי למרות שזה בטח היה נורא מבולבל (כמו שאני מרגישה עכשיו), כי זה פשוט באמת חשוב לי וזה באמת מאד יעזור לי עכשיו. תודה רבה.