פורום פסיכולוגיה - מתבגרים

שלום. שמי כריסטי (שם בדוי), בת 17.

עד גיל 15 היו לי חיים רגילים, למרות שהיו פעמים שהרגשתי שונה ולא לגמרי עם החבר'ה.

רוב הזמן היה לי ראש אחר ואהבתי דברים אחרים משאר הבנות שהכרתי ומהחברות המעטות שהיו לי.

הרגשתי שאני יותר בוגרת מהן ויותר מבינה את החיים. וזה לא בגלל שאני מתנשאה, אפילו לא היה לי כ"כ נוח עם ההרגשה הזו..

אהבתי יותר להתחבר לאנשים בוגרים, אשר היו גדולים ממני בכמה שנים כדי להיות איתם "אותו ראש", למרות שתמיד היו לי בעיות להתחבר לאנשים ולפתח קשרים חדשים.

תמיד הייתי סגורה ומופנמת, לא הייתי מביעה את רגשותיי יותר מדי ובמיוחד לא בחברה.

תמיד היה לי חשש שאחרים לא יבינו אותי (בעיקר בני גילי), פחדתי שילעגו לי כתוצאה מכך, לכן ניסיתי להתאים את עצמי למצב ולאלו שהייתי בחברתם.

אף פעם לא באמת היה לי מעניין, מסקרן או כיף במיוחד איתם, רוב הפעמים הרגשתי שאני פשוט מבזבזת את זמני בנסיונות כושלים להתחבר שוב ושוב למישהו ולמצוא נושאים משותפים..

מטבעי יותר קל לי להתחבר לבנים מאשר לבנות. ועוד יותר קל לי להתחבר ולפתח שיחות עם בחורים שגדולים ממני בכמה שנים, איתם אני מרגישה ממש חופשיה ואמיתית, עם הרבה ביטחון ונוכחות.

אבא אין לי ועם אימא אני גם כן די סגורה ולא משתפת אותה כמעט בשום דבר.. למרות שהיא אוהבת אותי והכול אני בחרתי להיות מרוחקת ממנה.

אין לי איתה שיחות נפש ואני לא מתייעצת איתה בשום דבר.

בגיל 15 ניהלתי מערכת יחסים לא בריאה עם בחור גדול ממני בהרבה שנים, וזו הייתה בשבילי התעללות נפשית, כאשר אחרי שנה של כאבי ראש ובלגן החלטתי להיפרד סופית כי התעייפתי.

לפעמים זה רודף אותי עד היום ויש לי טראומה מזה וזכרונות לא נעימים. כול הקשר ביני לבינו התנהל בסתר מההורים, החברים ומכולם..

לפני מס' חודשים אימי גילתה על הקשר אבל לא לגמרי כפי שהוא באמת והרבה דברים היא בכ"ז לא יודעת, למזלי. כתוצאה מכך היו לי חרדות וחששות רבות מה שגרם לי להתנתק ממנה עוד יותר.

כיום יש לי מערכת יחסים די תקינה עם בחור שאני לא ממש יודעת איך להגדיר אותו בשבילי, אני מתקשה בזה. אחרים רואים אותנו בתור חברים. וזה גם די נכון רק שאני לא מעזה עדיין להגדיר אותו בתור חבר שלי, ולא מוכנה להגיד לא שאני אוהבת אותו, למרות שאנחנו ביחד כבר כמעט שנה.

אני מפחדת מהתחייבות כולשהי אחרי כול מה שקרה, ונוח לי להיות איתו ככה כמו שזה היום.

לפני שנה וחצי עברתי עם משפחתי לגור בעיר אחרת ואין לי חברות פה, לא הצלחתי להתחבר עם אף אחת בביה"ס החדש.

זה די קשה בגילי כי רוב החברויות נוצרות בגיל צעיר, גיל החטיבה והיסודי, אז עוד בערך היו לי חברות וקשרים עם בני גילי. אבל היום זה קשה במיוחד שאני יודעת שעברתי יותר דברים, וחיי היו שונים משל שאר בנות גילי.

לי יש אופי כזה שאני חייבת להרגיש חופשיה עם האנשים שאיתם אני נמצאת אחרת שום דבר לא ילך, אני חייבת להיות מאה אחוז אמיתית, מי שאני ובלי טיפת זיוף. בנוסף אני אוהבת להתבלט ולהראות את הנוכחות שלי אבל לא עם כולם אלא רק עם אלה שנוח לי איתם.

עם אנשים אחרים שאיתם פחות נוח לי אני נורא ביישנית וחסרת ביחון פתאום, מתפללת שלא יבחינו בי ולא ידברו איתי.

אני מרגישה מאוד בודדה ושחיי חסרי תכלית ומשמעות וזה ממש חבל לי כי השנים היפים של חיי מתבזבזים ואני מעבירה אותם בשעמום, זה לוקח לי חלק גדול מהמוטיבציה להשקיע בלימודים, למרות שאני תלמידה ממוצעת, אני מרגישה שאני יכולה להוציא מעצמי יותר בהרבה תחומים. אני מרגישה שיש לי מה לתת לאחרים.. וזה ממש הפסד במיוחד בגלל שאני יצור ממש חי, אוהבת לחיות ולהנות, אוהבת לבלות ולשאוב מהחיים את המירב, אבל לא עושה את זה.. זה ממש חסר לי! אני לא יודעת איך לקום ולהתחיל, ממה להתחיל?

אני זקוקה למוטיבציה גדולה שתדחוף אותי למעשים, שהרגשות שלי והתכונות שלי יצאו החוצה, חבל לי להסתיר את הכול. אני לא יודעת למה אני זקוקה לשם כך? לעוד זמן? לעוד דבר שיקרה כדי שמשהו יתחיל לזוז? זה כבר נהיה לסוג של ייאוש...

??? תודה...