פורום פסיכולוגיה - מתבגרים

היי גידי,

יש לי בעיה שנמשכת כבר המון המון זמן, יותר מידי זמן לדעתי..

כרגע אני בכיתה ז', בכיתה ו' תמיד רציתי לעבור לכיתה ז' כי חשבתי שבכיתה הזאת

אני אפתח דף חדש, אני אמצא חברות אמיתיות, או לפחות אחת, ויהיה לי חבר בפעם הראשונה, כזה שאני אוהב, בכל זאת, חט"ב זה בעצם שילוב של כל בני גילי מכל בתי הספר בעיר, לכן הסיכוי שדבר כזה ייקרה, די גדול לא? מסתבר שלא.

בתחילת שנה היה נחמד,לא יותר מי זה. לאט לאט זה התחיל להדרדר..

כל השכבה שלי אגב, מורכבת מפרחות,ערסים,פאקצות,מיעוט של וואנביז-פריקים צבועים ומעצבנים,ידידים שלי שאני כבר לא יודעת מה לעשות איתם, ואני. אני הבודדה.

יש לי משהו כמו 3 ידידים, שהם פעם היו חמודים להפליא, מצחיקים, נחמדים, חמודים.. ממש הייתי יכולה להעביר איתם שעות ע"ג שעות בלי אפילו להסתכל על השעון...

אחד מהם הוא (מן הסתם חייב להיות אחד כזה מתוכם) הידיד הכי טוב שלי. מידי כמה זמן הוא מתנהג אליי מוזר, כאילו הוא רוצה שאני אלך מפה כבר, שאני סתם נדחפת לו לחיים ולמה לעזעזל אני עדיין מדברת אליו?. למחרת הוא בסדר. למרות שלפעמיים זה יכול לקרות כמה ימים.. פעם זה לא היה בכלל, אחר כך התחיל להיות יותר ויותר ויותר.. עכשיו זה כמעט כל הזמן.. כבר אין לי ידיד הכי טוב, אז עם הוא ככה מתרחק ממני, למה יש לי כבר לצפות?

דוגמה למשהו שהוא עשה לי: אנחנו הולכים ברחבה כזאת של ביה"ס, אני מתחילה לומר משהו ("אז מה רציתי להגיד לך? אה כן,...") לפני שאני מספיקה לומר מילה הוא פתאום מתחיל ללכת מהר בצורה חריגה, כאילו אם היה יכול היה עכשיו רץ בספרינט מטורף (אבל 'פדיחות יש אנשים מסביב'..) אני עצרתי,פעורה פה עם הבעה של בלבול על הפנים, הוא (עדיין הולך מהר) צועק אליי מהצד השני של הרחבה הזו 'מחר!' ויורד במדרגות, גם כן, מהר. איך יכולתי להתמודד עם זה? למחרת שאלתי אותו מה זה היה אמור להביע אבל הוא רק אמר 'מה? אני לא זוכר, מתי זה קרה?'... =\ יש לי עוד כ"כ הרבה דוגמאות לאיך שהוא מתייחס אליי.. כל יום אני שונאת אותו יותר ויותר...

בכלל, הוא מתרחק בצורה הבוטה והפוגעת ביותר, השאר פשוט כאילו שכחו ממני, יש להם אנשים מגניבים וטובים יותר לדבר איתם, משהו בסגנון תחזרי-אליי-מחר-אני-אולי-אבדוק-ביומן-אם-אני-לא-טועה-יש-מקום-בסביבות-ה-15-ביוני-בשנה-הבאה... פעם היינו ביחד כל הפסקה עכשיו אני צריכה לקחת מספר ולעמוד בתור.. זה כאילו הם תכננו תוכנית התנתקות ממני, כלי שאני אדע ובלי שאפילו יהיה לי הזמן להכין סרטים כתומים והפגנות מחאה =\ (לא ימנית, סתם מטאפורה..) אז כן אנחנו מדברים, אבל לא כמו פעם, ואני גם לא כ"כ אוהבת אותם כמו פעם.. מצידי, עכשיו לעזה. לא צריכה אותם.. =\

כל פעם שאני רואה איך שהם מתייחסים לילדות אחרות שהם בקושי מכירים.. כאילו הם מכירים אותם שנים, ואני סתם עוד ילדה מעצבנת.. בכל יום שעובר אני מרגישה ככה יותר ויותר..כאילו אני ילדה מעצבנת, שמנה, מכוערת, טיפשה, שאם אני הייתי מישהו אחר לא הייתי מתחברת איתי..שכולם שונאים אותי ומסתכלים עליי בתור 'המוזרה'.. אני מרגישה כ"כ לבד...

אגב, הידידים האלה לא מהכיתה שלי, הם היו, אבל עכשיו אנחנו בכיתות שונות.

הכיתה שלי: פרחות, ערסים, נודניקים כאלה שנדבקים ולא עוזבים, טיפשים, מעצבנים,צווחנים, וואנביז-פריקית אחת שהיא היחידה שאני מדברת איתה בכיתה הזאת (לא כי רבתי עם כולם, סתם אני לא סובלת אותם) ואגב,היא קרובת משפחה שלי ככה שאין לי אפשרות בחירה, המחוג מתנדנד בין 'כפוי' ל'ברצון'..

הילדה הזאת, כאילו רוצה לאמלל אותי, היא כאילו-מגניבה-וכולם-מתלהבים-כי-היא-שונה-ויורדת-על-כולם, כן, היא יורדת על כולם, צועקת על כולם בלי חשבון, ובכל זאת - כולם אוהבים אותה. עם זה אין לי בעיה, הבעיה שלי היא שלא משנה כמה שאני נחמדה, כמה שאני עזרתי לאנשים עד כמה שיכולתי, בכל דבר, לא משנה כמה הייתי בסדר, כמה לא חשבתי על עצמי אלה רק על האחר, אנשים פשוט לא נחמדים אליי חזרה.. בקיצור, אותה ילדה משחקת בי כמו יויו.. היא פעם נחמדה (במקרים נדירים היא אפילו מגנה עליי! אבל זה משהו כמו פעם בשנה..) ופעם אחרת היא מגעילה, שתלטנית,רעה, לא מתחשבת,עושה דווקא ואדישה בצורה מלאכותית, אתה יודע, כדי שיתאים לאישיות המלאכותית שהיא מראה מבחוץ.. או שמא גם מבפנים?... אני תלויה בה.. כל המצב הזה גרם לי להיות כל כך חסרת בטחון עד שכל דבר שאני עושה אני חייבת שהיא תהיה איתי. - למלות את הבקבוק בקולר? אין בעיה, רק אני אקרא לה ונלך למלות את הבקבוק.. אם זו לא היא זו אחת הידידות שלי מהשכבה, שאני מפחדת שגם הם חושבות שאני נודניקית כי בזמן האחרון הם מתנהגות אליי הכי יפה אבל פחות מבעבר.. (אוי איזה חנות נחמדה! מעניין מה יש חוץ מהדברים שבחלון הראווה..תמר? בואי נלך לשם רגע! ראיתי שם משהו יפה..) אפילו להכנס לקן של התנועת נוער שלי אני מפחדת להכנס לבד, אני מתקשרת קודם לאחת מהבנות ששם, בודקת שהיא שם, שואלת עם היא בחוץ, עם היא לא אז היא מבינה שאני רוצה שהיא תצא החוצה, משתדלת שאף אחד לא רואה אותי, והולכת מהר ובשקט אל עבר הקן, עד שאני אהיה במקום בטוח בו אני יהיו פנים מוכרות..

[אגב הקרובת-משפחה שלי,שכחתי לציין, אני תמיד נחמדה אליה, אני מפחדת להתנגד לה או למישהו אחר כי אני פוחדת פחד מוות שזה יגרור ריב, וריב נגדי זה תמיד מתחיל,ממשיך, ומסתיים בבכי. שלי. כי ריב זה אומר קללות, צעקות, מיליון אנשים נגדך.. ולי אין מה לעשות, כי אם אני אשיב אני פשוט אוסיף עוד בנזין למדורה גדולה שהולכת לכלות את כל היער...]

אין לי חברים מבחוץ, אין לי חברים מבפנים, אין לי חברים. (על הרעיון לנסות לפתור הכל כבר מזמן וויתרתי כי זה לא מציאותי, זה האישיות של האנשים, ניסיתי וניסיתי וניסיתי - לשווא.) מה שאומר שאין לי מה לעשות בהפסקות, רק לשבת בכיתה ולחכות לצלצול.. לבד,בשקט, מחכה שמשהו יקרה או שמישהו יבוא, אבל זה לא קורה, מה שכן קורה זה אוזניים שנקרעו מבפנים עקב הצרחות של הפרחות מהכיתה שלי, זתומרת, כל הבנות בכיתה שלי. אני ביישנית בכדי לבצע פעולות לבד, אני חושדת שבפעולות שלא הייתי המדריכה שלי דיברה עליי כמה דקות ואמרה לבנות שם לצרף אותי לשיחות גם מחוץ לקן וכל מיני כאלה (כל מי שדיברה עם חברה-שתיים מהקן ואני הייתי ליד שאלה אותי למה אני לא מצטרפת ומצרפת אותי, למרות שפעם הייתי עדיין יושב לי על האבן שבפינה.. אתה חושב שאני פרנואידית מידי? זתומרת, אני לא יכולה לקבל בשקט ובחיוך את העובדה שנחמדים אליי? למה אני חושדת שזה לא נכון? אוף אני לא מבינה את עצמי אפילו!)

בקיצור, אני רוצה לעבור בצפר, אבל הבצפר היחיד שאני רוצה לעבור אליו הוא בצפר שנמצא לא בעיר, וכדי להגיע אליו אני אצטרך לקחת אוטובוס\רכבת מידי יום הלוך-ושוב, לא שיש לי בעיה, אפילו השעות בבצפר הזה נוחות (מתחילים 8:45, ככה שיוצא לי לקום בדיוק כמו שאני קמה בשביל הבצפר שמעבר לכביש..) אבל ההורים מתנגדים, (סיבה 8#:איך תוכלי לבוא לחברים\שיבואו אלייך\תלמדו למבחן? 14#:בשלב מסויים הנסיעות יימאסו עלייך! 26#:מה ייקרה אם יהיו פקקים? [אגב בזמן הנסיעה עוד חישבתי חצי שעה פקקים שזה כאילו 2נסיעות, אבל העיקר שהם צודקים כל הזמן..]

אני לא יודעת מה לעשות! אני לא חושבת שמישהו היה יכול להתמודד ככה, עם כל הבעיות האלה במשך עוד 5 שנים! (אגב ההורים שלי אפילו לא נותנים לי לנסות להיות בבצפר שאני רוצה להיות בו, יום אחד!) לא עזרו כל ההסברים, התחנונים,העבודה שהשקעתי, במידע שלקחתי מכל מיני מקומות רק כדי להוכיח להם שהבצפר הנוכחי הוא פשוט לא בשבילי, ואני צריכה לעבור לבצפר האחר (בעיר הקטנה בה אני גרה יש 2 תיכונים, אני יודעת מי נמצא איפה, ואני פשוט לא אוהבת את האנשים האלה.. למה נולדתי ב-95'?!)

אם הייתי יכולה הייתי בורחת. אני לא צריכה את כל זה, אנשים שלא שווים מחשבה גורמים לי לבכות, להרגיש מנודת,בודדה, רע עם עצמי, חסרת בטחון לגבי הכל.. פשוט בנאדם ריק משמחה שפעם ידע ממנה שפע..

מה אתה היית עושה? מה אתה ממליץ לי לעשות? אני ממש בבעיה ואני לא מסוגלת להשאר במקום כזה.. (אגב אני בת 13)