פורום פסיכולוגיה - מתבגרים

לפעמים כל כך קשה לפרוק על דף וירטואלי את הרגשות...

ומבחוץ אין מי שיגיד שאוהב או מי שיבוא לחבק רק אתה עם עצמך נשארת מתמודד עם הפחדים שלך, עם הדכאונות שלך ואין מי שיושיט יד לעזרה כי אף אחד עדיין לא הבחין ואין מי שיתעניין כי לאף אחד לא אכפת ממך, אתה מובן מאליו.

כל כך רוצה לרוץ קדימה ולהשאיר את הכאב והעצב מאחור אך זה כמעט בלתי אפשרי.

מנסה להנות מהחיים בכל דרך אך תמיד נתקל בצד השלילי, מנסה לברוח לכיוון אחר, לכיוון קצת אופטימי יותר , לראות את הטוב..לראות את האור שבקצה המנהרה אבל הצללית הקטנה אט אט נעלמת ואתה מתחיל שוב להאבד בתוך עצמך ושוב אף אחד לא מבחין, גם לאנשים שהכי קרובים אליך כבר לא אכפת, אפילו הם מאסו מלנסות לשנות אותך.

אין לך כבר איך לצאת מזה, נפלת לתוך הבור שאתה עצמך עשית.

ואיך תסביר את כל הרגשות המעורבים למישהו שאפילו לא מכיר אותך?

רק בורח מכולם כל הזמן, השלמת עם העובדה שלאף אחד לא אכפת, אתה מנסה להבין מה כל כך מפריע לך ועדיין שרוי בתוך בילבול, רוצה להשתנות , להיות מישהו אחר.. מרגיש אבוד ומנסה למצוא את הדרך בכל המבוך הארוך הזה אך אתה עדיין מגיע לאותו מקום שממנו באת ואז אתה שוב נשבר, כל פעם מחדש, כבר הפסקת לספור.

הדבר היחיד שאתה רוצה זה רק לישון אלף שנה ולא לקום, או שכן לקום..מתישהו שיהיה טוב יותר.