פורום יעוץ להורים - גישת אדלר

היי רימון,

אני מתנצלת על העיכוב במתן תשובתי.

אני חשה דרך דברייך את הקושי שאת חווה. אני מרגישה את הלחץ החברתי שאת נתונה בו (יישוב קטן), אני חשה את התסכול שבגן הוא מתנהג אחרת ואני חשה את המצוקה שאתם מגיעים בשמחה והוא מקבל את פניכם בכעס/צעקות.

שילוב הדברים איננו קל. פעמים רבות אנחנו חוששים מתגובת הסובבים אותנו וזה יוצר מצוקה נוספת.

אני חושבת שבנך, "בדרכו הכועסת", מבקש ממכם עזרה.

אני חושבת שהבלבול והמצוקה שלכם מקשה עליכם ועליו.

אומר לך מה דעתי, יחד עם זאת נראה לי שהדרכה הורית רחבה יותר (שכוללת תצפית ולאחריה הדרכה בזמן אמת) יכולה להעניק לכם יותר כלים להתמודדות.

אינני יודעת מדוע הוא מתנהג כך. אני חושבת שהוא מבקש שתקבלו ותכילו אותו כמות שהוא (וזה קשה כשהוא בתוך זעם כזה אני יודעת). למה כוונתי? יש כאן דפוס מעגלי: אתם מגיעים לקחתו עם ציפיה מסוימת שאינה מתגשמת (רוצים אותו שמח) -> הציפיה אינה מתגשמת (הוא כועס) -> זה מוביל לאכזבה -> האכזבה מובילה לתגובה -> התגובה משמרת את התנהגותו (הכועסת).

על מנת לצאת מהמעגליות אתם צריכים להחליט לפעול אחרת.

מה לעשות?

להגיע לקחת אותו מהגן בלי ציפיות אבל עם חיוך ושמחה (כמו שעשיתם נהדר עד היום), אם הוא כועס או צועק לא להעיר לו על כך (גם לא בבית לדעתי ואסביר בהמשך), לחבק ולנשק (אם הוא נרתע לא להמשיך לכבד אותו), לקחת את התיק שלו ולבקש ממנו לבוא איתכם. אם הוא מסרב לקחת אותו ביד ולהוביל אותו לאוטו או ברגל. נכון, זה לא קל עם הצרחות שלו אבל אם תנהגו כך הצעקות תיפסקנה בהמשך. בכל הסיטואציה הזאת לא לדבר. הוא אינו קשוב ואתם כעוסים או מאוכזבים ולכן זה לא אפקטיבי.

בדרך "לא לראות" אף שכן, כלומר, להבין שאתם עושים את זה למען בנכם ולבלוע את הבושה. מקסימום לחייך לשכנים (-:

להגיע הבייתה ולהמשיך בסדר היום כרגיל בלי לדבר על מה שהיה. זה מנציח את זה ולא מאפשר לא לכם ולא לו לצאת מזה.

הוא יודע שזה "מטיס" אתכם ולכן הוא ממשיך בזה! יש המון התעסקות בזה וכדי שהוא יפסיק להרוויח מזה אתם צריכים להפסיק להתייחס לזה.

ואני יודעת שזה לא קל אבל זה הפתרון שאני מכירה ואם תתמידו זה ייפסק.

בהצלחה,

אשמח אם תספרו לנו כאן,

אפרת