פורום יעוץ להורים - גישת אדלר

שגית שלום רב,

ראשית, התנצלותי על התשובה המאוחרת.

את מספרת על בתך בת שלוש עשרה וחצי שאינה מגיבה לניסיונות ההתקשרות עימה מצד חברותיה. את שואלת האם יש סיבה לדאגה ?

אני מבין את תחושת הדאגה שאת חשה. כמו בכל גיל, תחושת השייכות של בתך לקבוצת החברים/ות הינה משמעותית להתפתחותה, קל וחומר כשמדובר בגיל ההתבגרות.

הירידה בלימודים, ורצונה לכאורה "להתבודדות" מלמדים על רצון אפשרי להימנע מהתמודדות עם סביבתה החברתית. גיל ההתבגרות הינו שלב משמעותי שבו בתך מחפשת ובונה את הזהות האישית שלה, ללא תלות בקשר אתכם כהוריה, וללא תלות בקשר החברתי, אלא על בסיס תפיסותיה, עמדותיה, מע' הרסנים והבלמים שפיתחה בשלבים מוקדמים יותר ועוד.

ייתכן שהתופעות שאת מזהה הינן חלק מתהליך ההתבגרות שהיא חווה. יחד עם זאת ייתכן שהיא חוותה חוויה רגשית, שהיא מתקשה להתמודד עימה, והיא מעדיפה להגיב בהימנעות (וייתכן שהבכי בלילה, הינו דוגמא לכך).

חשוב מאד שתהיו עם היד על הדופק, ואני ממליץ לפתח יחסי שיתוף עם בתך. כשבתך אינה רגילה לשתף אותך בחוויותיה (כי אהבה את "ההתבודדות"), אין זה אומר שאינה מסוגלת לשתף. את יכולה להתחיל ולשתף אותה בחוויות שלך מגיל ההתבגרות, בכנות ובאומץ. ככל שתתמידי בכך, עולה הסיכוי שגם היא תרצה להכניס אותך לתוך 'עולמה' !

ככל שתראי בה שותפה למשפחה, ותרצי להתייעץ איתה מהחלטות פשוטות ושוטפות הקשורות בקניות לבית, עיצוב הבית, מטלות הבית וסדר היום, עד להחלטות מורכבות כגון ארועים משפחתיים, התלבטות בעבודה של האבא, בעבודה שלך וכו' וכו' - כך יש סיכוי שגם היא תעלה את המוטיבציה להתייעץ איתך.

כמו כן, אני ממליץ בחום, לשקול פניה לגורם מקצועי, כגון היועצת החינוכית בביה"ס בו היא לומדת, כדי לטכס עצה, ואם את מרגישה שאין התקדמות, כדאי לשקול פניה לפסיכולוג המתמחה בילדים בגיל ההתבגרות.