פורום יעוץ להורים - גישת אדלר

אירה שלום רב,

את מספרת על בתך בת תשע, המרגישה פגועה מתגובות של בני כיתתה.

את שואלת כיצד את יכולה לעזור לה להתמודד ?

על פי גישת אדלר, התקשורת המתאימה להתפתחות יחסים של קירבה ואהבה בין הורה ובין ילדו, הינה תקשורת הכוללת שיתוף, התייעצות ובקשת עזרה.

הנה, בתך שיתפה אותה בחוויותיה הלא נעימות וסיפרה לך על תגובות הילדים בכיתה לשערותיה ברגליה, ושיתפה אותך גם בהרגשתה.

את משתפת את הפורום בקושי עימו את מתמודדת וגם מתייעצת איתי.

אני רוצה להוקיר את בתך על יכולת השיתוף אותך בחוויותיה הלא נעימות, ואני רוצה להוקיר גם אותך על שאת משתפת ומתייעצת בפורום זה.

אני חושב שהתפקיד ההורי שלך, הינו לאפשר לבתך תמיכה רגשית שתאפשר לה הבנה שאת נותנת לגיטימציה לכל הרגשה שלה, וכי זה בסדר להרגיש נעלבת ופגועה. הדבר הבא הקשור בתפקיד ההורי שלך, הינו להוקיר את עצם המוכנות שלה לשתף אותה ואת עצם השיתוף "אני שמחה שבחרת לשתף אותי ולספר לי על חוויה לא נעימה שקרתה לך בכיתה. אני מבינה שאת מרגישה פגועה. זה בהחלט מובן ובסדר להרגיש כך, כשילדים אחרים אומרים דברים שהם לא נעימים לך. וכל הכבוד לך שבאת לספר לי. זה ממש לא מובן מאליו בעיני, ואני הייתי רוצה שגם בעתיד תשתפי אותי ותספרי אותי על כל מה שתבחרי".

כך כשאת מטפחת, מעודדת ובונה עם בתך יחסי שיתוף, עולה הסיכוי שהיא תרצה גם לשתף אותך בעתיד, וככל שאת נותנת לה לגיטימציה ומבטאת אמפטיה לרגשותיה, כך את מאפשרת לה לפרק את רגשותיה ויש סיכוי שהיא תרגיש 'פניות רגשית' שתאפשר לה לשוחח איתך ולהקשיב.

אני מזמין גם אותך, במסגרת יחסי השיתוף בינכן, להדגיש את ההדדיות ביחסים אלו. במלים אחרות, גם את מוזמנת לשתף אותה בחוויותייך האישיות (מהעבודה למשל, מיחסי העבודה עם הבוס, מיחסי העבודה עם עובדים אחרים, מצבים שהכעיסו אותך, תסכלו או אכזבו אותך, וכמובן גם במצבים משמחים ומרגשים).

במהלך השיחה בינכן, ולאחר שאפשרת לה תחושה של 'פניות רגשית' אפשר לשאול אותה בכנות, האם בתך רק רצתה לשתף אותך, או שהיא גם רוצה להתייעץ עימך ?

תסמכי על בתך, שהיא תדע לשקף לך את רצונה ממך בדיוק. יש להניח שהיא עדיין לא תבקש עזרה ממך - להתקשר למורה, להתקשר להורי הילדים, וגם אם כן , חשוב להעביר אליה את האחריות להתמודדות בכיתה, בכוחות עצמה, ולסמוך עליה שהיא מסוגלת לכך.

במידה והיא תבקש להתייעץ איתה, אפשר לשאול אותה: מה את מרגישה לגבי השערות שלך ברגלייך ? מה את מרגישה לגבי עצמך כשאת מסתכלת על עצמך במראה ? ככל שהדימוי הגופני שלה גבוה, כך ייקל עליה להתמודד עם הערות עוקצניות של ילדים אחרים. ככל שהדימוי הגופני שלה נמוך כך עולה הסיכוי שגם ללא הערות ילדים אחרים, היא תרגיש תחושות של נחיתות וחוסר ביטחון עצמי ביחס לנוכחות הפיזית שלה בחברת בנים ובנות בגילה.

עוד אפשר לשאול אותה, האם יכול להיות שיש בכיתתה אווירה של מעין צוחקים האחד על השני, ועל חשבון השני ? האם יכול להיות שמבחינת הילדם בכיתה היו ציפיות שהיא תענה להם בציניות ובסרקסטיות (כדרכם של מתבגרים לפעמים). אני מנסה להעלות כאן נקודה, שיכולה לפתוח בפנייך זווית אחרת לגבי רגשותיה של בתך במצבים אלו. הרי בתך מפרשת את הסיטואציה, כמאיימת עליה וכפוגענית ולכן מייצרת הרגשה של היעלבות ופגיעה. יחד עם זאת ייתכן שהילדים חשבו לתומם כי בתך לא רק שלא תיפגע אלא אף 'תחזיר' להם, באופן שיכול להצחיק אותה וגם אותם (מעין 'פינגפונג' של הלצות). במלים אחרות, כמו שאת אינך יכולה לקחת אחריות על רגשותיה של בתך, כך גם הילדים האחרים אינם יכולים לקחת אחריות על רגשותיה. זו האחריות של בתך, לשתף ברגשותיה את הילדים האחרים. בתך יכולה לקחת אחריות על תחושת ההיעלבות, ולאמר לילדים - "זה לא נעים לי מה שאתם אומרים לי והצורה שבה אתם אומרים לי זאת. זה מעליב אותי. אני מבקשת שתפסיקו לדבר אלי ולהעיר לי על גופי".

מה דעתך על כך ?

כיצד בתך תגיב לתפיסה כזו ? מה תהיה דעתה ?

ייתכן מאד, שהילדים יפסיקו ולפחות יקשיבו לה. אח"כ אולי חלק מהם יפסיקו, והיא תוכל להמשיך איתם בשיחה מכבדת ומכובדת. ייתכן שהם לא יפסיקו (אולי חלק מהילדים יפרשו את אמירתה כסוג של 'חולשה'). במקרה כזה אפשר לשאול את בתך, מה היא תעשה כאשר הדבר יחזור על עצמו מחר ?
ייתכן שהיא תעלה רעיונות משלה, וייתכן שהיות והיא עסוקה בתחושת הפגיעה, היא תתקשה להעלות רעיון. תוכלי להציע לבתך, שלא לשתף פעולה עם סגנון דיבור זה, ופשוט לנתק מגע פיזית מהסיטואציה ומהמקום. מה דעתך ?

כיצד היא תתייחס לפתרון זה ? מה תהיה דעתה ?

כך ניתן לנהל דו-שיח בינכן באופן שמאפשר לה לבנות לעצמה דרכי התמודדות שהיא, ובדגש על 'היא' תבחר ליישם בכיתתה.

אני ממליץ לסיים כל שיחת שיתוף והתייעצות כזו במלים:

"אני סומכת עלייך שאת תבחרי את מה שמתאים לך, ובהתאם לכללים של ביה"ס שלך".

את מוזמנת לשתף אותנו בהמשך.