פורום זוגיות באימון ואישי

מה נשמע?

אז ככה.... אני בן 25. הייתי בזוגיות עם החברה שלי (23) כמעט 3 וחצי שנים, גרנו ביחד והיינו כמעט כמו זוג נשוי.... אחרי טיול משותף החלטנו לקחת הפסקה, כי הטיול לא תרם לזוגיות שהייתה טיפה מעורערת לפני זה, אלא רק הרס.... (זה היה לפני 7 חודשים). אחרי שבועיים של הפסקה בערך היא עברה לגור לבד, פגשה אנשים חדשים, עשתה דברים חדשים, בקיצור, המשיכה לחיות, כשכל אותו זמן אנחנו דיברנו בטלפון, ניסיתי לתמוך ולעזור לה כמה שאפשר, נפגשנו כמה פעמים, אבל בכל פעם היא הייתה יותר ויותר זרה לי. היא גרמה לי להרגיש סמרטוט, לא שווה כלום, וזה לא שהיא עשתה את זה בכוונה, כי אני זה שהתעטף ברחמים עצמיים. באותה תקופה דיברנו הרבה על לחזור, אבל בגלל מצב מסויים במשפחה שלי שקיוויתי שהיא תתמוך בי באותו מצב, לא יכלתי לעזוב את הבית. כעסתי עליה שהיא לא איתי במצב הקשה שלי, שנהייה יותר קשה בגלל העובדה הפשוטה שהיא לא איתי. הבחורה פשוט המשיכה לחיות, מה שגרם לי עוד יותר להיכנס לתוך עצמי. כמה שיותר שמעתי שהיא עושה דברים חדשים וחיה, פוגשת עוד אנשים, ככה זה רק גרם לי לוותר על ניסיון להמשיך בחיים שלי. לא יכלתי לעבוד, לצאת, בקושי הצלחתי לדבר עם אנשים, בקיצור - דיכאון כבד. במשך תקופת הפרידה היא עשתה ניסיונות לדבר איתי, אבל הדיכאון שלי גרם לי להרחיק אותה מעצמי. רציתי שהיא תדע איך אני מרגיש אבל רציתי שהיא תהייה מאושרת. באמת קיוויתי שהיא תהייה מאושרת והרבה פעמים אני מאשים את עצמי בזה שלא גרמתי לה מספיק אושר ועכשיו שאני עצוב בלעדיה איך אני יכול אפילו לנסות לגרום לאושר למישהו? בימים שהצלחתי להיות בסדר וניסיתי לדבר איתה, היא זו שהרחיקה אותי ונראתה זרה. אחרי זה ניתקנו קשר לקצת יותר מחודש, ואז לא יכלתי והתקשרתי אליה, אמרתי שתיתן לי עוד צ'אנס , שהכל יהיה שונה, אבל היא לא ממש רצתה לשמוע. הקשר שוב התנתק ולפני כמה ימים נפגשנו בארוע, שאליו הכנתי את עצמי נפשית לא להיראות חלש ואמרתי לעצמי שאני לא אנסה להתקרב, ורצה הגורל והיינו ביחד כל הארוע, היא חזרה איתי הבייתה (זה באמת היה גורל, כי לשנינו לא היה איך לחזור), ישנה איתי וחזרה הבייתה בצהריים למחרת. לא שכבנו. הקטע הוא שאין לי מושג מה היא חושבת. אני יודע שהיא אוהבת אותי, היא אומרת את זה גם, לפעמים אני גם רואה את זה, אבל אני גם יודע שהיא נפגשת עם גברים אחרים. היא אמרה הרבה פעמים שהיא לא מחפשת קשר, לא מחפשת משהו מיני, אבל אני מפחד שהיא תכיר או שכבר הכירה מישהו שישנה את דעתה. חברים אומרים לי להמשיך הלאה, לוותר עליה, ועוד עצות איך להמשיך, אבל שעה אחרי שמישהו אומר לי מה לעשות, הראש שוקע בזכרונות, בחלומות, ואפשר להגיד ש95 אחוז מהיום שלי מנוצל על לחשוב עליה. אני פשוט לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר. היא המחשבה הראשונה איך שנפתחות העיניים והמחשבה האחרונה לפני שאני נרדם. הרבה פעמים אני רוצה להתקשר אליה רק כדי לשמוע את הקול שלה וכדי להגיד לה שאני אוהב אותה אבל אני יודע שזה רק יהרוס יותר. איך אני מחזיר אותה אלי בלי לוותר על יותר מדי כבוד עצמי? איך אני מוותר עליה כשאני לא רוצה לוותר? איך אני מתחיל לחיות מחדש כשאני חי את העבר ומלא תקווה שאולי יום אחד נחזור? איך אני נותן לזמן לעשות שלו כשכל יום שעובר רק נהייה גרוע יותר?

מקווה שתמצאי עצה בשבילי....