פורום יחסי הורים-מתבגרים

שלום,

יש לי פחד ממחויבות. מחויבות כלפיי כל דבר, אם זה להבטיח ללכת לאנשהו, או לעשות דבר מה, או אם זה קשרים רומנטיים או קשריי ידידות.

אני בת 16, וזוהי השנה הראשונה שלי בפנימייה. יש לי ידיד הקטן ממני בשנה-שנתיים איתו אני בקשר כבר שלוש שנים בערך, לעיתים הקשר היה חזק יותר לעיתים פחות. עקב המעבר שלי לפנימייה, אשר הלימודים בה אינטנסיביים (ימים קצרים בדר"כ יהיו עד השעה 16:45 והארוכים יותר 19:30.) ובנוסף להם מחויבויות הפנימייה והבועה אליה היא מכניסה את הגרים בה, מקשים עליי לשמור על קשר עם 'העולם החיצון', הן טכנית - המחסור בזמן, והן רגשית - גם כשיש לי הזמן הפנוי אני שוכחת מהאנשים שנמצאים מחוץ לפנימייה,או פשוט מרגישה כאילו זו היא איזו סוג של מטלה שמכבידה עליי, ואני משתדלת להתעלם ממנה.

אז אותו ידיד מאוד כועס עליי, שאני לא שומרת על קשר, לא מספיק מבחינתו, שאני לא מתחברת ומדברת איתו דרך המחשב, או שולחת מספיק סמסים, או מתראה איתו. ניסיתי להסביר לו על הבעיות הטכניות, ,שהן באמת מהוות מכשול רציני, הוא אומר שהוא מבין אבל הוא כנראה לא מבין מספיק. אני לא יכולה לספר לו על הבעיות האחרות, כוון שזה יעליב אותו, והוא ייקח את זה בצורה מאוד אישית, הוא יכעס כ"כ ויעלב ולא ידבר איתי יותר, ואני לא יכולה לחשוב על משהו כזה, גם כי יש לי חרדות ממריבות, ובעיקר בגלל שאני ממש לא רוצה שירגיש כך, כמובן.

בכל פעם שהוא מזכיר לי וכועס עליי על שאני לא מסמסת מספיק, ובכלל לא מנסה לשמור על קשר (מבחינתו, למרות שאני באמת עושה מאמץ ביחס להרגשה שלי) אני מרגישה כבולה, וכבדה, וכואב לי הלב, פיזית, ממש, אני מרגישה כבודה ולחץ בחזה.

וזה מוזר ומעצבן כי אני מאוד נהנת מחברתו, הוא מצחיק ומעניין והכל, אבל אני פשוט מרגישה לכודה.

וזה לא רק הוא. גם בתוך הבועה שלי, יש לי ידיד שאני מכירה גם לא מעט שנים, אנחנו מדברים פחות בזמן האחרון (הוא איתי בפנימייה, אבל בכל זאת), ואני באמת מאוד אוהבת אותו, הוא כמו אח בשבילי, אנחנו אחד לשני כמעין מצב נתון, של לא משנה מה יקרה, וכמה שנרצה, אנחנו כנראה תקועים אחד עם השני לנצח, לטוב ולרע, אבל לפעמים אני חושבת קדימה, מה הלאה? לנצח אנחנו נצטרך לשמור על קשר, גם כשכבר זה לא יהיה כ"כ נוח כמו עכשיו? אבל משום מה זה פחות מדאיג אותי, כי הוא לא דורש כלום, לא בצורה של הידיד הראשון שסיפרתי עליו.

אני גם מפחד ממחויבות כלפיי עצמי, כלפי הרגשות שלי, כלפיי המצב שבו אני נמצאת ומי אני. אני מפחדת להשאר באותו המקום בחיים שלי מבחינת מצב רוח\רגשות, אם אני שמחה לתקופה ארוכה ולא חושבת על שום דבר חשוב, או אם אני נכנסת לדיכאון ולא מפסיקה לחשוב. אם אני לבד, או אם חברים כל הזמן, איך אנשים רואים אותי, גם מצבי ביניים וגם מצבים קיצוניים, אני מרגישה כאילו אני כובלת את עצמי לאישיות מסויימת, וזה ממש לא משנה שהתקופה הזו לא באה כי החלטתי שככה יהיה, זה בא באופן טבעי ולבד.

אני מפחדת לשנות, כי אז אני מתחייבת לשינוי - לזה שעזבתי את המצב הקודם, לזה שהמצב החדש תקף. הכל בנוי ממחויבויות, ולאן שאני לא פונה, לבחור לפנות זו התחייבות, לבחור להשאר זו התחייבות, להסתכל אחורה ולראות שמשהו השתנה זה מכאיב.

אני לא יודעת יותר.

דווקא בזמן האחרון אני פחות הרגשתי ככה כי חשבתי על זה פחות, אבל בכל פעם שהידיד הראשון שסיפרתי עליו כועס עליי ונעלב ממני, הכל חוזר.

בבקשה תעזרי\תעזור לי...