פורום יחסי הורים-מתבגרים

שלום יעל,

אני מבינה את הצורך שלך לייעץ ןלהציע פתרונות. את רוצה לראות את בנך מאושר ומוכנה לעזור בכל דבר, כולל עצה טובה. ישנם אנשים שזה בהחלט עוזר להם. במקביל קיימת דרך נוספת לעזור. לפעמים אנשים מספרים לנו על צרותיהם לא כדי לקבל עצה, אלא כדי להרגיש שמישהו מקשיב, שלמישהו אכפת, וכדי לאוורר את רגשותיהם. ממה שאת כובת נראה שזו העזרה שבנך מבקש.

בעיני, עצה שהיא לא רצויה, גם אם היא הכי טובה שבעולם, לא תספק את האדם המבקש עזרה. העצות שלך מעוררות התנגדות אצל בנך, ועל כן מידת היעילות שלהן נמוכה. רצוי באמת להקשיב לו. את לא חייבת להתחיל כל משפט ב: "אני מבינה ש...". את לא פסיכולוג, את אימא שלו. אבל את בהחלט יכולה פשוט להקשיב, בלי להתערב, בלי לייעץ. את יכולה לשאול שאלות ולבקש להרחיב או להעמיק את הסיפור, את יכולה לשתוק תוך שמירה על קשר עין. את יכולה להגיד שבמידה והוא יהיה זקוק לעצה - תשמחי אם הוא יפנה אליך, אבל תשאירי לו את הזיומה.

לגבי שאלתך השניה - אני לא רואה קשר לענין הגיל. אולי דווקא כשאנחנו מתבגרים אנחנו מודעים יותר לצרכים שלנו.