הוספת הודעההוספת תגובה פורום יחסי הורים-מתבגרים - ראש הפורום

פחד מהתבגרות

לירון(30.8.2012, 21:42)

היי אני לירון. בד"כ אני כותבת בפורום מבוגרים, אבל הפעם הנושא קשור קצת גם לפורום הזה, ובנוסף אהבתי את המענה שנתת פה לאנשים :)

אז אני לירון, בת 23 מגדירה את עצמי כבחורה קצת "שונה", או מיוחדת, משהו בסגנון אמן עם נפש מורכבת :P (חופרת בעצמי רגשית, אוהבת להיות הרבה פעמים לבד, וטוב לי עם זה ומעבר לזה יצירה זה המהות שלי).
ברמת הביטחון, הביטחון העצמי שלי והדמוי העצמי די גבוה לטוב ולרע. (זה אומר שאני מודעת גם לדברים הפחות טובים..).
אין לי הרבה חברים, וגם אלה שיש לי הקשר איתם לא גבוה ברמה הרגשית ואני לא מרגישה שעדיין מצאתי חברים שמתאימים לי ולאופי שלי.
גם זוגיות, עוד לא יצא לי לחוות.
ובקצרה- חוויתי הרבה דברים קשים מבחינה חברתית: חרם וכו' (מה שעוד יותר גרם לי להכנס בעצמי ולהיות חברה מאוד טובה של עצמי ולאהוב את מה שיש). אציין שאני גם אחד האנשים החייכנים והאופטמיים שיש :)
הוריי גרושים, אני גרה עם אימי ואחותי הצעירה יותר ב3 שנים.
הקשר שלי עם אימי תמיד היה מאוד קרוב וחזק, מספרת לה הכל, הולכות ביחד למקומות, מדברות, והיא באמת מעניקה לי תחושת ביטחון ואהבה מאוד גדולה.

לאחרונה יצא לי לחשוב על כמה דברים, שמאוד מציקים לי ומפרים את מנוחתי.
אני לא רוצה לעזוב את הבית בשלב זה, אני לא רוצה לגור במקום שלא ידאגו לי כמו שדואגים לי עכשיו, זה אומר: כשאני חולה- שמישהו יעשה לי תה וישב לידי וילטף לי את הראש ויביא לי נשיקה. מישהו שידאג לי ויתן לי את תשומת הלב שאני מקבלת בבית.
אני מרחיקה לכת בראש, ואני חושבת שאני לא בנויה לגור עם גבר אחד וללדת ילדים ולטפל בהם. אני בעצמי ילדה.
אני לא רוצה להיות מבוגרת. וזה מפחיד, כי בגילי אנשים כבר חושבים על חיים מחוץ לקן, וכבר הרבה אנשים עם רגל אחת בחוץ עם לא שתיים.

אני כותבת את זה, אחרי שיצאתי עם אחותי ואימי לחופשה באילת, והיה מדהים וכיף ולא חשבתי על הדברים האלה בכלל.
אבל הגעתי הביתה, והייתה נפילת מתח. כל אחד חוזר לעיסוקיו, החיים ממשיכים, והכי נורא- אני מרגישה שאני רוצה שוב, ועוד מעט זה כבר לא יהיה. (טוב די נו, עד מתי חופשות משפחתיות?...) גם אם זה ימשיך זה יהיה כבר אחרת.

אני לא בטוחה שאת יורדת לסף דעתי, כי אני לא מצליחה להוציא מה שיש בי מבחינה רגשית. זו היא איננה תלות:
אני אחרי שנתיים של לימודים שמימנתי חצי חצי עם ההורים (20,000 ש"ח זה קשה לבד) אני עובדת מהרגע שהשחררתי מהצבא (שאותו אגב, לא סיימתי...),
ומקדמת את עצמי מבחינת קריירה במקצוע שלי (מוסיקה) ראיונות, טלפונים, הופעות, וכו'.
בגלל הביטחון וה"גב" שיש לי מצד המשפחה, קל לי יותר להיות "עצמאית",
עם זאת יש לכך מחיר אני מניחה.
כרגע כל חיי ו"אושרי" מוטל בקריירה שלי שהיא אהבה וטיפול לנפש וזה סיפוק גדול, וגם משפחה (אמא ואחות. הקשר עם אבא לא חזק רגשית). חברה וזוגיות זה לא חלק במשוואה, או לפחות לא חלק משמעותי. ואולי המאזן לא תקין, ואני מניחה שזה אחד הדברים שמשפיעים על ההרגשה הזאת של פחד מהחיים הבוגרים. (כן, אני רוצה חברים וזוגיות. פשוט נמאס לי לחפש)

אבל האמת שחוץ מלהדחיק ביום, לבכות בלילה, ולנתח את עצמי רגשית (כמו שראית מה שעשיתי פה עכשיו... חח) אין לי מה לעשות.
בד"כ אנשי מקצוע ופסיכולוגים בפרט, בכלל לא מצליחים לעזור לי ולפענח את המורכבות הזאת שלי שמצד אחד חוסר בטחון מצד שני בטחון, מצד אחד פחד מצד שני תעוזה (עיסוק במקצוע שונה, יציאה מהצבא, ועוד דברים לא רגילים שעשיתי ועודני עושה, בהשלמה מלאה)

הייתי רוצה שפשוט תכתבי לי משהו. משהו ממך, מהנסיון שלך ידע מהלב.
אולי: את מכירה את הבעיה הזאת? איך קוראים לזה? כי שוב, זה לא תלות ממש. אני בטוחה שכשיסתדר המאזן פתאום יבוא לי לגור עם בן זוג בדירה נפרדת ולפרוש כנפיים, ואולי מי יודע לעשות ילדים.
זה פשוט לא קורה עכשיו, וברור לי שיש "לייט בלומר", זה משהו שתמיד היה. השאלה אם יש מעבר לזה, ומה עושים.
בבקשה ואנא ממך אל תשלחי אותי לפסיכולוג בתשובתך, זה ברור שאם ארגיש צורך, אלך.
כרגע, אני רק צריכה כמה מילים. מה קורה איתי? :(

תודה רבה,
לירון