הוספת הודעההוספת תגובה פורום יחסי הורים-מתבגרים - ראש הפורום

יציאה מהבית

לירון(23.9.2012, 11:33)

היי אני לירון מלפני 3 שבועות שכתבתי על פחד מהתבגרות.
דברים זזים מהר.
אמא שלי מאוד רוצה בשבילי ומשכנעת אותי לצאת מהבית לדירה שכורה (ומזכירה לך שזה לא כי היא לא רוצה אותי בבית שלה, אלא כי היא רוצה בשבילי חיים עצמאיים. ומזכירה לך שכיום יש לי חצי חיים עצמאיים כי אני גרה בבית שלה רוב השבוע בלעדיה, כי היא אצל בן זוגה, ולא יושבת בבית בחיבוק ידיים, אלא מחפשת עבודה..).
ובדיוק לפני 3 שבועות, בלי שהיא תגיד כלום, כתבתי לך מכתב עצוב כמה שאני מפחדת מהרגע הזה. וכמה אני בדיוק ע-כ-ש-י-ו לא צריכה שהיא תגיד לי דברים כאלה. ומי בכלל יבין אותי שאני לא מוכנה לזה עדיין, אני הרי בת 23 כבר!!

לא יכולה לחשוב על מעבר לדירה שכורה בלי לפחות אחד מהדברים הבאים: עבודה, חברים, זוגיות (או משהו שיתקרב לכיוון הזה. זה יכול להיות גם סתם לצאת עם בחורים. שהיום זה פשוט לא קורה יותר מדיי, ולאחרונה אני מכריחה את עצמי לצאת עם אנשים שלא נראים לי, ושונאת את עצמי על זה אח"כ).
כאילו, אני אהיה בדירה, בבית? בלי אף אחד? אני מעדיפה אם כבר דירה, שיהיו לי עיסוקים, זה יקל עליי.

חשבתי ללכת ללמוד באונ' איזה מקצוע, סתם בשביל הכיף ובשביל להכיר עוד אנשים. אבל אני יודעת שלא אעסוק במקצוע שאלמד למחייתי, כי אני פשוט לא רואה את עצמי עוסקת בשום דבר מלבד מוסיקה (כן, אני טוטאלית. כן, מוסיקה זה מרכז חיי: ביטחוני, אהבתי, והתמודדות שלי עם החיים. וכן, אני לא יודעת לעשות כלום אחר, או לפחות לא רוצה).
אז ברמת הלמידה, כן, אני יכולה ללמוד עוד משהו, חשבתי על פסיכולוגיה, כי זה ממש מעניין אותי. ואולי אני אגור לי גם בדירה, ואחרי שנה אני אעזוב, כי זה לא שבאמת יש לי מה לעשות עם תואר... (בתור מוסיקאית) וזה סתם יהיה ממש נחמד ללמוד באוניברסיטה, כי לא הייתי אף פעם.
אבל זה נשמע קצת דבילי לא? לא יקבלו אותי למעונות סטודנטים בת"א זה יצטרך להיות מאוד רחוק מהבית, זה אומר ניתוק מהמוסיקה (ופרשתי מהלימודי מוסיקה לא בשביל ללמוד משהו אחר. אלא להתקדם בתחומי...). זו הקרבה מאוד גדולה, וגם לא בטוח יהיה שווה את המחיר.

מה עושים? בעולם אידיאלי יותר אני רואה את עצמי עובדת ועושה דברים ופעילה במוסיקה, ומדי פעם יוצאת עם חברות, באים אלי לדירה, אני באה לאחרים, כיף...
אבל אני יודעת שאם היום אני אעבור לדירה שכורה זה יהיה יותר בכיוון של: יושבת כל היום בבית ומחפשת את עצמה. אבל במקום לחפש את עצמי בשקט בבית שאני גרה עכשיו, זה יהיה לחפש את עצמי בדירה קטנה, עם שותפים שמי יודע אם אהיה החברה הכי טובה שלהם. (לא בונה על זה שהשותפים יהיו חברים טובים שלי... במקרה הטוב תהיה ביננו הבנה ושת"פ. וזה לא פסימיות זה "הכר את עצמך, ואת אהבתך ללבדיות, ומשקעך מלגור עם אחרים באותו בית- צבא").

אני פשוט לא מספיק חזקה בשביל לצאת כרגע. מה עושים? איך מסבירים לאמא שאני עוד לא בשלה לזה בגילי?!? (היא רוצה גם למכור את הבית שלנו ולעבור דירה, ככה שעבורה זה גם טריגר ליציאה שלי מהבית... למרות שזה לא אומר שהיא תעיף אותי, כאמור יש לנו קשר טוב, היא ר-ו-צ-ה וא-ו-ה-ב-ת שאני באה איתה ואליה ומדברת איתה)
ברמה הפרקטית, היא פשוט מדברת איתי, וגורמת לי לבלבלות, אבל שום דבר מעבר לזה, היא לא תעיף אותי מהבית. אבל עצם זה שהיא בכיוון, ולא מבינה אותי זה מספיק מאיים אותי ומכניס חוסר שקט לחיי.

ועכשיו אחרי שכתבת לי פעם קודמת תשובה שמראה הבנה, ושהכל בסדר.
הייתי רוצה שנעבור שלב ותגידי לי מה עליי לעשות? להתעלם מהבעיה?