הוספת הודעההוספת תגובה פורום יחסי הורים-מתבגרים - ראש הפורום

לכותבי הפורום, הורים, וליאת :)

לירון(27.9.2012, 1:47)

זו המלצתי לכל האנשים חסרי הביטחון, בודדים, ללא חברים, זוגיות, עצובים, דיכאוניים, וכו'. (לא חייב שיהיה לכם את כל התופעות, אחת מהן זה מספיק).

אני לירון (בת 23) מוסיקאית ומורה לפיתוח קול.
התחלתי אני בעצמי ללמוד פיתוח קול כאשר הייתי בת 15, בשלהי חטיבת הביניים, וגיל ההתבגרות.
בתור ילדה ונערה הרבה בנים היו יורדים עליי, והיו מציקים לי. (מי לא מכיר את זה מאיזשהי תקופה בחיים הצעירים שלו?) וגם בנות לא היו חסרות שלא ממש חיבבו אותי, והראו את זה.
הייתי ילדה שקוראים לה "גמדה" והיא הייתה מסתכלת לרצפה.
בגיל 15 הלכתי ללמוד פיתוח קול. נורא פחדתי מה היא תגיד ומה יהיה והייתי צריכה לשיר מולה, לא פשוט...
הגעתי אליה לשיעור ראשון. הדבר הראשון שראיתי היה -חיוך-, ואחר כך נכנסנו לחדר ועשינו תרגילים. היא ממש התלהבה ממני ואמרה לי "ואו, איזה יופי, איזה קול יפה יש לך", ואחר כך שרתי שיר והיא אמרה לי "את נורא מוסיקלית".
כעבור שבועיים, היא התחילה לקרוא לי לירוני כשם חיבה, ולהביא לי חיבוק כל פעם שבאתי לשיעור. (היא הייתה ככה עם חלק מהתלמידים שלה).
הייתה הרגשה של דלת פתוחה וסיפרתי לה הרבה דברים שעוברים עליי.
סיפרתי לה שבנות בכתה יורדות עליי שאני לא שרה יפה, והיא אמרה שאני שרה מאוד יפה ושהבנות ההן מקנאות, ולפעמים צריך לסתום את האוזניים, אבל זה לא משנה מה היא אמרה ,אלא בעיקר איך היא אמרה.

לראשונה בחיי הרגשתי שמישהו אוהב אותי ומעריך אותי בלי תנאים, פשוט כי אני טובה, פשוט כי אני חמודה, פשוט כי אני אחת שאפשר לאהוב.
חודשיים לאחר מכן הייתי הולכת לבצפר ומסתכלת לבנים בעיניים אחרי שהם היו קוראים לי "גמדה", הרגשתי לירון אחרת.
אחרי חודשיים גם אמא שלי שמה לב לשינויי שחל בי ואמרה "לירון, את ממש התבגרת בתקופה האחרונה". ואמרתי לה שזו המורה אחראית לזה.
היחסים שהיו לי איתה היו מאוד מעניינים, כי היא לא הייתה מורה של טכניקה ושל מוסיקה ושל דברים כאלה. היא הייתה מורה לנפש.
דיברנו על הכל, היא נתנה לי שירים קשים ואמרה לי "אני נותנת לך כי אני מאמינה בך", והיא התקשרה אלי כשהייתי חולה, והרעיפה עליי אהבה עד אין קץ. היא הייתה סוג של חברה שלי- אחותי- אמא שלי שכזו, וגם אף אחת מהן.

במקביל אליה, עברתי דברים מאוד קשים בחיים שלי, כולל מורים למוסיקה שמאוד מאוד מאוד לא אהבו אותי ואת מה שאני עושה (בלשון המעטה) וזלזלו בי מאוד. אך השיעור עם אותה המורה, נתן לי הרבה כח וידעתי מה אני שווה, ושהמורים האחרים טועים ביחס שלהם כלפיי, זה לא מגיע לי.

אחרי שנתיים וחצי, סיימתי ללמוד אצלה, כי שתינו הרגשנו שמיצינו, ונפרדנו לנו לדרכינו, אך היא עדיין נותרה משמעותית בשבילי.
מאז למדתי אצל הרבה מורים, שרובם ככולם, לא ידעו לתת לי את היחס היפה הזה שקיבלתי ממנה, וידעתי שגם מגיע לי. (סליחה, אני מתההה על מוסיקה, מגיע לי פעם בשני מפגשים לשמוע איזה הערה טובה לא?), והרבה מורים היו תקועים בטכניקה וטכניקה, וכסף, וזמן, ואחרי שעה להעיף אותי הביתה (בעוד עם המורה הראשונה שלי זה היה שעה ורבע, שעה ועשרים, שעה ו10 דקות.. היא פשוט לא תסיים איתי אחרי שעה כי נגמר השיעור, אם היא לא סיימה להעביר לי את החומר, או השיחה).
ויצא לי להיות אצל הרבה מורים שטרחו לומר לי כמה שאני גרועה. ומהם פרשתי אחרי 2 מפגשים גג. (תמיד כדאי לתת הזדמנות נוספת שאולי עבר משהו רע על הבנאדם באותו יום באופן מקרי).

בכל אופן אני אגיע למרכז העיניינים:
אחרי החוויות שחוויתי, שבמהלכן אף ניסיתי כמה סוגים של טיפולים (ששרדו שלושה מפגשים גג), הבנתי והערכתי מה באמת חשוב, ומה באמת יכול לעזור לאנשים.
הדבר שהכי יכול לעזור במצב כזה של חוסר בטחון למשל זה שמישהו יתן לך ביטחון. שמישהו ירצה להתחבר אליך, שמישהו יאהב אותך.
העצמה.
זה דבר שלא ראוי לתת בטיפול פסיכולוגי, שבו מתמקדים על ה"בעיה" דנים עליה, ופותרים לאט לאט, תוך כדי כך שיש הבדל מעמדות מאוד ברור: מטופל ומטפל. אי אפשר לבטא חיבה בטיפול, וגם לא אהבה, ואפילו אפילו אי אפשר "לפרגן" יותר מדיי. פסיכולוג לא יגיד למטופל "אתה נורא יפה, למה אתה חושב שאתה מכוער? תראה איזה עיניים מקסימות יש לך!", או "יש לך אינטילגנציה מאוד גבוהה, זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך שאתה מדבר!".
לא יקרה בטיפול.
למול זה- התהליך שאני עברתי לא כלל את המילה "בעיה" בכלל, ומי בכלל חשב שיש לי בעיה? לא הלכתי לשם מלכתחילה בשביל לפתור בעיות... הלכתי ללמוד מוסיקה. וגם לא היה מעמדות. אני והמורה היינו שוות, רק שלה היה מעט יותר ידע טכני ממני.

כל זה הוביל אותי לראות כמה אני יכולה לעזור לאנשים דרך המוסיקה, כמה מוסיקה (וכל תחום אחר שגם אינו באמנויות) יכול להעצים רק אם אתה פוגש את האדם הנכון....
בתור מורה אני קודם כל מ-ק-ב-ל-ת את מי שעומד מולי, כל עוד הוא מכבד אותי, וזה התנאי היחיד שלי שתלמיד ילמד אצלי, וממש לא אכפת לי אם הוא מוכשר מוסיקלי חכם טיפש ביישן זייפן. הכל מתקבל.
אני מוצאת בכל אחד כמה דברים טובים, ומלמדת אותו דרך הדברים האלה.
אוקי אתה מזייף? אחלה. אבל יש לך נשמה גדולה כשאתה שר ויש לך רגש, בוא נעבוד עם הכלי הטוב הזה שיש לך! כי יש! לא אין.... יש!!.

הייתי רוצה להמליץ לאנשים ללכת ללמוד משהו שהם אוהבים ושיחזק אותם דרך משהו טוב וחיובי. תלמדו מוסיקה (מי לא אוהב? גיטרה זה גם אחלה), תלמדו ג'אגלינג לא יודעת מה... אבל תזכרו שזה צריך להיות משהו שמתכתב עם הנפש ולא רק משהו פיזי כמו כדורגל, או דמקה (שזה רק שכלי). וזה צריך להיות משהו שיאתגר אתכם קצת.. ז"א שלקחת קורס קוסמטיקה להיות קוסמטיקאית, יאתגר ויעצים אתכן פחות.

לקחת קורס, או חוג כזה פעם בשבוע, יעשה לכם טוב בנשמה. יום אחד או שעה שעתיים של כיף והתרגעות מהלימודים, עבודה, ילדים, וכל שאר כאבי הראש שלא נותנים מנוח לנפש.
אני לא יכולה להבטיח לכם שיצא לכם מורה מדהימה כמו שלי יצאה, או מישהו שילמד אתכם בדרך שאני מלמדת, אבל יכולה להבטיח שזה יתן ביטחון שיש משהו אחד לפחות שאתם אוהבים וטובים בו: כי זכרו: אם אתם אוהבים ומשקיעים במשהו- אתם טובים בו.

מנגד זה עומד ללכת לפסיכולוג, ומנסיון, כפי שהבנתם, זה פשוט תהליך ארוך מאוד, מייגע, והתוצאות מגיעות אחרי הרבה מאוד זמן, אם בכלל...
לפעמים כשלאדם יש שריטה, הוא צריך שמישהו פשוט ינשק אותה, ישים יוד ויתן סוכריה להעביר את הכאב. איזה ילד שקיבל סוכריה לא שכח שהוא קיבל מכה??
טיפול פסיכולוגי אני הרבה פעמים מדמה לניתוח.
לא בכל דבר צריך לחפור. לפעמים פלסטר וסוכריה מספיקים ועושים עבודה טובה יותר.
זה קצת דומה לחולי האמת. המסקנות שאני יצרתי לעצמי להבראה משפעת הם:
צחוק, מים, אוכל טעים (למעט אוכל שלא בריא למחלה), לצאת החוצה ולעשות דברים שאוהבים, ללכת לים.
טוב זה לפחות 50 אחוז מהבראה. מודה שאני לוקחת איזה אדוויל קטן שכואב לי, אבל אתם לא יודעים כמה משפר זה לצחוק, ולנשום ים. ואו.
טוב גלשנו לנושא אחר בכלל....

-שפע אהבה לכולם-
לירון