פורום דיכאון אחרי לידה

שלום, אני בת 38, בשבוע 20 של הריון שני רצוי מאוד (אחרי לידה לפני 4 שנים עם בן מקסים והפלה ספונטנית בתחילת השנה).

עם הבן שלי רציתי מאוד להניק, אבל היה לי מאוד קשה נפשית - האחריות הענקית שנפלה עליי, הכאב של ההנקה, חוסר הבנה האם מה שקורה הוא תקין (תינוק תלוי על הפטמה במשך שעה וחצי), ואין מי שיתחלק איתי בסיוט הזה ובעיקר - הלחץ וחברתי והשטיפה "שאין כזה דבר מעט חלב", "את לא מתאמצת מספיק בשביל התינוק שלך", "את הורסת את הקשר הטבעי והנחוץ לו כל כך"... היה לי שחור וחנוק...

בסופו של דבר אחרי שבועיים עברתי לתמ"ל ו50-60 CC חלב שהצלחתי "לחלוב" מעצמי במשך חודשיים, האופק קצת התבהר, אבל!

בראש היה לי שאני דוחה את הבן שלי, לכן הדקתי אותו אליי , פיזית ונפשית, והכל היה סביבו. זה פגע ביחסים עם בעלי, זה העמיס על מוח שלי ועל הלב. רק לפני שנה הפסקתי לבכות רק מהמחשבות על מה עברתי, למדתי לשחרר...

כמה נורא יהיה אם לא אניק גם את הבת (זאת שעדיין בבטן)? האם באמת, אבל באמת אני פוגעת בקשר אם-תינוק בזה שאני לא מניקה ולא נלחמת (!) על הנקה?

סליחה על הטקסט הארוך ותודה רבה מראש