פורום ייעוץ להורים לילדים בגיל הרך

שלום רב קרן,

את מספרת שהדרך של בתך להשיג את מבוקשה בבכי מטרידה אותך ואת שואלת כיצד לשבור את המעגל הזה, את דפוס ההתנהגות הזה שבתך אימצה לעצמה.

בכיינות היא התנהגות נפוצה שמטרידה הורים רבים והם יעשו מאמצים רבים על מנת להרגיע את הילד ואגב כך להשיג שקט לעצמם. הם יסבירו (את לא צריכה לבכות את יכולה לבקש יפה), הם יבקשו להתאזר בסבלנות, הם ינזפו (את כבר גדולה...), הם יבקרו (את יודעת לדבר אז תגידי בלי בכי...), הם יתעלמו, הם יתעקשו (כשאת מדברת ככה אז אני לא מבינה. תגידי יפה...), הם יוותרו, לפעמים יאיימו ויענישו (אם לא תדברי יפה לא תקבלי...), או יתנו פרסים ועוד...
הילדים לעומת זאת מאוד עקביים – הם יבכו עד שיקבלו! כל עוד זה עובד להם, לפחות בחלק מהפעמים, אין להם שום מוטיבציה להפסיק ולכן הם ימשיכו לבכות.
גם בתך, הפקחית והנבונה, למדה שבעזרת הבכיינות היא מקבלת את מבוקשה ולכן היא ממשיכה. הכי הגיוני, לא? גם אדם מבוגר היה ממשיך להתבכיין מול הבוס שלו אילו בזכות הבכי הוא היה מעלה לו (מדי פעם) את המשכורת....

הילדים הפעוטים קולטים היטב בחושים שלהם את רגישות ההורים לבכי ומגלים שהבכי הוא כלי יעיל ביותר להשיג מה שהם רוצים.

בנוסף הם מקבלים הרבה תשומת לב והתייחסות להתנהגות הלא רצויה. זוהי אומנם תשומת לב שלילית, אבל עבור ילדים גם תשומת לב שלילית היא תשומת לב. וכך, באופן לא מודע, היא ממשיכה לבכות כי זה מניב לה רווח פסיכולוגי = שפע של התייחסות.

אז איך אפשר לעזור לה?
אנו נרצה לעזור לה לשנות את דפוס ההתנהגות על ידי כך שנלמד אותה להשיג את רצונה בדרך אחרת ונעודד אותה להתמודד עם תסכול ודחיית סיפוקים.
כאשר היא בוכה תוכלי להסביר לה את הרגשות שלה, לתת להם לגיטימציה, לאפשר לה להתמודד עם המציאות הבלתי רצויה, ולסמוך עליה שתרגע.

למשל, בדוגמה שנתת עם השוקו, אנחנו נאמן אותה לדחות סיפוקים ולהתמודד עם תסכול. אפשר לומר לה בלי כעס: "את בוכה כי את רוצה את השוקו עכשיו. זה באמת מעצבן שאי אפשר לקבל כל דבר מייד כשרוצים אותו. אני מתארגנת ואז אכין לך שוקו ואני סומכת עלייך שתחכי בסבלנות". באופן זה את מסבירה לה מה עובר עליה, את מבינה אותה ונותנת לגיטימציה לקושי שלה, לרגשות שלה, וביחד עם זה את מציבה גבול ברור שיש מאחוריו למידה חשובה של סבלנות, התחשבות, דחיית סיפוקים.

ברור שהיא לא תתרצה מייד ותגיד – בטח אמא, את צודקת... מעכשיו אני אחכה בסבלנות ולא אבכה... היא תבכה כי זה הדפוס שאליו היא רגילה ועד היום זה עבד לה. תסיימי להתארגן ותפני אליה בשמחה ותאמרי לה - הנה סיימתי להתלבש ועכשיו אני אעשה לך שוקו. איזה יופי שחיכית בסבלנות (כן, אפילו שהיא קטרה ובכתה...). וכל זאת בלי לגעור, בלי לנזוף, בלי להסביר...
ככל שתעשי זאת מספיק פעמים, ובאופן מותאם לגילה וליכולת שלה להתאזר בסבלנות, ככה היא תצליח יותר ויותר לצאת מהמעגל של הבכי על כל דבר. זוהי גישה סמכותית, אמפטית ומכבדת שמאפשרת לילד ללמוד כיצד להתמודד בעצמו ברגעים של תסכול.

באופן דומה תוכלי לתמוך בה במקרים שמשהו לא מסתדר על פי רצונה. למשל, אם אח שלה לא רוצה לשתף אותה במשחק. תוכלי לחבק אותה ולומר: "אני מבינה שאת עצובה כי היית רוצה שהוא ישתף אותך במשחק. זה באמת לא נעים..... מה את חושב שאת יכולה לעשות עכשיו? או לחילופין - מה את חושבת שאת יכולה לעשות כדי שזה לא יקרה שוב מחר?" באופן זה את מבינה אותה, לא מבקרת אותה ולא מבטלת את הרגשות שלה וביחד עם זאת את עוזרת לה לחשוב מה בשליטתה, מה היא יכולה לעשות, איך היא יכול להיות אקטיבית, כדי להשיג את מבוקשה או לכבד את הצורך של השני בפרטיות. תלוי בסיטואציה.

כפי שכתבתי, עלייך לקחת בחשבון שהבכי לא יפסק ביום אחד, זהו תהליך שבו עלייך לפעול בנחישות בסבלנות ובהתמדה מתוך הבנה שבכך את מחזקת את בתך, ומעצימה את הביטחון העצמי שלה כי את סומכת עליה שתצליח להתמודד עם תסכול, דחיית סיפוקים ומציאות בלתי רצויה.

אחד התפקידים החשובים שלנו ההורים הוא ללמד את הילדים שלנו להתמודד בעצמם עם תסכול. הרי החיים לא מתאימים את עצמם אלינו אלא עלינו להתאים את עצמנו למציאות. ילדים שיודעים להתמודד עם תסכול הם מאושרים יותר כי הם לא מרגישים חוסר אונים בכל פעם שקורה משהו שאינו בשליטתם.

אשמח לשמוע את דעתך.

בהצלחה

בברכה,