הוספת הודעההוספת תגובה פורום הגיל הרך – הדרכת הורים - ראש הפורום

התמודדות עם תסכול

איילת אפשטיין(24.10.2019, 0:26)

שרון יקרה שלום רב,

התקפי זעם הם תופעה רווחת בגיל הרך ופעמים רבות אף בגילאים בוגרים יותר (בעיקר אם הם לא טופלו נכון בשלבים מוקדמים), והורים רבים שותפים לתחושות שלך - תחושת הלחץ, התסכול וחוסר האונים לנוכח ההתפרצויות העוצמתיות של הילד.

התקפי הזעם (טנטרומים) של הילדים נובעים מתסכול –כשהם מאוד רוצים, מאוד מאוכזבים, מאוד מקנאים, אם לא הצליח להם, אם לא מרשים להם וכדומה. בגיל שנתיים התסכול מושפעים גם מכך שהשפה לא תמיד מספיקה לילדים על מנת לבטא את מה שעובר עליהם.

התקפי הזעם מושפעים בין היתר:

  1. מהטמפרמנט של הילד והיכולת שלו לווסת את רגשותיו - יש ילדים סוערים יותר וילדים רגועים יותר.
  2. מהמודל ההורי - האם האווירה בבית מאופיינת בצעקות, וויכוחים קולניים והתפרצויות? האם יש הקבלה וחיקוי של התנהגות ההורים?
  3. מדרכי החינוך והתגובה של ההורים – האם יש בבית גבולות מיטיבים שמלמדים התמודדות עם תסכול ודחיית סיפוקים, או שהילדים לומדים שהתקפי הזעם הם דרך יעילה להשגת מבוקשם ולכן יש סיכוי שיתמידו בהם?

בהתייחס לשלושת הנקודות הללו, לנו ההורים, יש הרבה מה לעשות על מנת לתת מענה טוב ומקדם לטנטרומים, וללמד את הילדים שלנו להכיל ולנהל את הרגשות שלהם.

יש הורים שיתעלמו ויתנו לילד לבכות עד שירגע, הורים רבים אחרים מוצאים את עצמם מגיבים להתקפי זעם במעגל אינסופי של ניסיונות הרגעה, שכנוע, הצעות כאלה ואחרות, הסחות דעת, הבטחות וניסיונות לשוחד (ממתק, טלפון או כל דבר אחר שהם יודעים שעשוי להרגיע אותו) על מנת לעצור את התקף הזעם. פעמים רבות הם נכנעים לבקשותיו של הילד וכך הוא לומד שזו דרך טובה להשיג את רצונו.

אך בעת התקף זעם הילדים זקוקים להורה (או גננת) רגוע, נחוש והחלטי, שמבין מה מסעיר את הילד, ומגיב באמפטיה ותוך הצבת גבולות באופן עקבי.

באופן זה ההורים עוזרים לילדים ללמוד לווסת את עצמם, להרגע מהר יותר ובהמשך לשלוט בתחושת הכעס המאיים להתפרץ מתוכם.

אמחיש את דברי בעזרת דוגמה: יעל רוצה לשחק עם הבובה שאיתה משחקת עכשיו תמר. היא כועסת ומשתוללת כי קשה לה למתן את רגשות התסכול שמציפים אותה באותו רגע. כאשר היא בעיצומו של התקף הזעם היא זקוקה למבוגר רגוע ואמפטי שישקף לה את רגשותיה וישמור על הגבולות – "את כועסת מאוד כי תמר משחקת כרגע בבובה שרצית. אני אהיה איתך עד שתרגעי ונחשוב על פתרון".

באופן זה אנחנו מנהלים את הרגשות שלנו ובכך מהווים דוגמה לחיקוי, אנחנו אמפטיים ומכבדים את הרגשות של הילדה ואף משקפים לה אותם, אנחנו מציבים גבולות בעקביות (היא צריכה לחכות בתור), אנחנו סומכים עליה שתתמודד עם התסכול ותרגע, ואנחנו נלווה אותה למציאת פתרון שיהווה עבורה למידה למקרים דומים בהמשך הדרך (מה עושים עם מציאות בלתי רצויה – מוצאים משחק אחר, מחכים לתור שלי, משחקים ביחד).

שרון יקרה, כאשר תפעלי כך בבית זה יחלחל גם לגן, ואת יכולה להזמין את הגננות להגיב באופן דומה. ליטוף וחיבוק הם נפלאים לנחם את הילדה אם זה עוזר לה להירגע או לאחר שנרגעה, ואם היא מסכנת את עצמה על ידי זריקת הגוף אז יש לשמור ולמנוע ממנה להזיק לעצמה.

אשמח לשמוע את מחשבותייך, ומזמינה אותך להתקשר לקו היעוץ לשאלות נוספות.


בברכה,

איילת אפשטיין - יעוץ משפחתי והדרכת הורים
צוות קו הייעוץ להורים לילדים בגיל הרך – קול להורה 6968*