קהילת פוריות

קשה מאד...עכשיו ארבע ועשרים לפנות בוקר ואני לא יכולה לישון.

בערב, בכיתי תוך-כדי שעשינו אהבה...

זאת פעם ראשונה בחיי שדבר כזה קורה לי.

בכיתי לא מאושר.

בכיתי כי עברה שנה.

(שנה מאז שהתחלנו לנסות להביא ילד משותף לעולם.)

וכל כך קשה לי.......

אני יודעת שרבות מכן עברו תהליך ארוך וקשה ממני כי בעצם לא התחלתי אותו ממש עדיין. אבל עצם הידיעה ששנה שלמה עברה ועכשיו אין אפילו מה לנסות... כי לעולם לא יוכלו להיות לי ילדים מבעלי. מהגבר שאני אוהבת, ממי שכל כך רציתי שילדינו ירשו את התלתלים שלו, את החיוך שלו, את העיניים שלו....

לעולם לא אוכל לומר לילדי שיש לו את השפתיים של אבא או צחוק כמו שלו. כי הוא יהייה שלו, אבל לא ממנו.

כל חיי הפחד הכי גדול שלי היה עקרות. וקוללתי בעקרות. לא שלי אבל של החצי השני שלי. זה אותו דבר. אני כואבת. אני מדוכאת. לא יכולה לישון. לא יכולה לעבוד כרגיל.

החברה הכי טובה שלי לא פנוייה אליי רגשית בימים אלה כי היא עסוקה בתינוקת בת השבועיים שלה (שנולדה גם כן לאחר טיפולים ושנה וחצי נסיונות ושתי הפלות בדרך...)

ובעלי לא מרשה לי לספר על הנושא לאף אחד חוץ מאשר לה.

אני לא רוצה לחפש עזרה בחוץ כי אני לא חושבת ששעה שיחה בשבוע עם פסיכולוג תעזור לי. יש לי נסיון מר עם טיפולים פסיכולוגיים. תמיד זה רק החריף לי את הרגשות הכואבים ולא עזר. אז אני פונה אליכן, אחיותיי הגדולות. תודה שאתן פה בשבילי.......

(אני שוב בוכה...)