קהילת פוריות

היום ה' בתמוז, תשע"ג

היום לפני שנתיים בא האושר הגדול אל חיי, היום לפני שנתיים התרחש עבורי הנס הגדול ביותר, פלא של ממש ! היום באו אל חיי המלאכים היפים והקטנים שלי... והגשימו את משאלה אמיתית וחלום מתוק, היום הפכתי בשנית לאמא !!

מעולם מאז לא ישבתי לכתוב את סיפור הלידה שלהם, ואולי כי אין זה סיפור לידה שגרתי אלא סיפור חיים של ממש.

היו אלו 8 שנים של ניסיונות עקרים, כושלים וכואבים, מאכזבים וקשים מנשוא.

את היום ההוא, הניסיון האחרון אני זוכרת בבהירות כאילו היה אך אתמול. שכבתי שם בחדר ניתוח סטרילי ומקפיא לגמרי, רגלי פסוקות ורופאים ואחיות סביבי. היו אלו רגעים שנדמו כנצח, על מסך מולי ראיתי את ה"שלגונים" הקטנים שלי שהפשירו מהקפאה, היו אלו העוברים שלי מהשאיבה האחרונה, 8 תאים מיקרוסקופיים שאולי יהפכו לילדים של ממש, ראיתי ופרצתי בבכי. שני הריונות חוץ רחמיים היו האכזבה האחרונה שלי, כימותרפיה שגמרה אותי ואת העוברים ההם שהתנחלו דווקא בחצוצרה במקום ברחם... היתי עמוסה רגשית עד בלי יכולת להכיל עוד. בכיתי שם על המיטה ודיברתי עם ה', והודעתי לו חגיגית שזהו, נגמר לי הכוח, אם הוא רוצה לתת לי ... זה הזמן ! אחרת, אני מרימה ידיים, הבטחתי לעצמי, הפעם בנחישות שלכאן אני לא חוזרת יותר.

שבועיים מאוחר יותר, בדיקת בטא הראתה ערכים של למעלה מאלף וכל כך רציתי לשמוח אבל פחדתי. שוב דיברתי עם ה', ושוב ביקשתי – אם אתה נותן לי הריון סוף סוף - אנא, תן לי אותו תקין. בבקשה, שזה יהיה או כן או לא, אבל אם זה כן – אז שיהיה ברחם ותקין וטוב, ואם לא, אז לא, רק לא שוב כימותרפיה, בבקשה... פליזזזז !!!

הבדיקה הבאה היתה אולטרא סאונד, רועדת מפחד וחשש שכבתי שם מצפה לשמוע שיש שק הריון ושהוא ברחם, רק שיהיה ברחם ! רק לא במקום אחר!

הטכנאית בודקת ומכתיבה לסייעת שלה: שק הריון תקין ברחם. אני נושמת לרווחה. יש !! זה ברחם. רגע !! יש עוד אחד !!

שני שקי הריון תקינים ברחם ומתאימים לגיל ההריון.

מזל טוב מיכל !

פרצתי בבכי ענקי ששטף ממני הכל החוצה, נכון, אני עוד אפחד עד הסוף הטוב, כי ההיסטוריה למידה אותי למד היטב, שעד שזה לא נגמר – זה לא נגמר, אבל הנה, לפחות משהו מתחיל, והוא תקין, והוא כפול !!! כפול !!!

אז יצאתי החוצה ושמחתי כפול שתיים, ופחדתי כפול שתיים !

אני בהריון !!!

מכאן, הדרך היתה רצופה בקשיים עצומים, אשפוזים לפרקי זמן מטורפים של חודשים... עד חודש חמישי הרגשתי שאני בעצם גרה בבית החולים וחוזרת לפעמים הביתה ל"חופשה" שבסופה, מן הסתם, אני ארוץ שוב לבית החולים כל עוד רוחי בי.

הקאות בלתי פוסקות, 9 ק"ג שהשלתי ממשקלי הנמוך גם ככה, ו-2 עוברים שחייבים, אבל חייבים לשרוד, כי אם לא – גם אני, לא אשרוד יותר את הסבל.

מאמא מתפקדת ורעיה אוהבת הפכתי לצל אדם, את מאיר שלי, הנסיך הבכור שלי, זכיתי לראות רק בביקורים חפוזים בבית החולים, וריחמתי עליו כל כך אבל הייתי חסרת אונים, חסרת יכולת לקום על הרגלים...

בערך בסוף החודש הרביעי, המצב החל להשתפר ואני התחלתי להנות קצת מההיריון, מהבטן שכבר החלה לצוץ קמעה, ובעיקר מחזרתי הביתה.

אחר כך באו התעלפויות ואחריהם – הצירים המוקדמים.

אי אפשר בשום אופן לומר שההיריון היה משעמם – למעשה, לא היה רגע דל.

סחבתי וסחבתי, הבטן כבר גדלה ממש, התינוקות שלי הפכו למשהו שעם היותו נסתר, לא היה מוחשי יותר ממנו, הם בעטו וזזו במרץ ולפעמים חשבתי שהם ממש רבים שם "מכות".

התרגשתי וציפיתי וייחלתי ורציתי, כל כך רציתי ובסוף הוא בא –

הגיע היום ----

יום רביעי, 6.7.2011,

היה סתם עוד יום משעמם ולוהט מחום, ולא, לא קרצפתי את הבית ולא היתה בי "תחושת קינון". כל מה שרציתי הוא שיגיע הלילה ושיפסיק כבר להיות כל כך חם...

משום מה, הרגשתי קצת פחות תנועות באותו היום, השתדלתי להיות ריאלית ולהירגע, מבלי לקחת את לקחי העבר ולהיכנס להיסטריה. אבל החלטתי שכן כדאי ללכת לבית החולים רק כדי להירגע. אז לקחתי איתי רק את המסמכים הרלבנטיים וצעדתי ל"ביקור חולים" (בי"ח) מרחק הליכה מהבית.

השארתי את מאיר אצל אחותי והלכתי לי בנחת. בדרך התקשרתי לדרור שהיה באותו זמן בעבודה וביקשתי ממש במלים פשוטות, שיחשוב מה בא לו שאכין לשבת כי אחרי הביקורת אני מתכוונת לעבור בשוק ולעשות קניות כדי להתחיל לבשל כבר בבוקר...

בחודשים האחרונים הסתובבתי עם פתיחה של 3 וכבר הייתי אינספור פעמים בבי"ח בעקבות צירים, ובעקבות החשש הגדול מאד בהיריון תאומים- ללידה מוקדמת. ידעתי שגם הפעם אני הולכת רק לבדוק שהכל בסדר וחוזרת הביתה. לא, אלו לא צירי לידה, אבל חייבים לקחת אחריות ולעשות את הכל בזהירות. נכון ? נכון !

הגעתי לבית החולים בסביבות השעה 7 בערב, בחוץ עדיין אור יום.

אחרי התעסקות של כמעט שעה בלמצוא 2 דפקים של 2 עוברים, נצפתה ירידה בדופק של אחד מהם. רופאה מייד הוזעקה למקום והיא באה לדבר איתי.

"תראי חמודה, את כבר ממש בסוף, את עם פתיחה של 3 אצבעות כבר במשך המון זמן, יש לך כל הזמן צירים מוקדמים ומעל ומעבר לכל זה - נצפתה עכשיו ירידה בדופק שיכולה להעיד על מצוקה. בואי נעשה זירוז ונגמור עם זה. כל מה שאנחנו רוצים זה לראות עוברים חיים ולך כבר יש הרי היסטוריה....

מה ? זירוז ? למה ? רגע ! אני פה לבד !

עוד קצת מלים ושכנוע ואני כבר בחדר לידה !

אחותי שרית, כבר הוזעקה אלי, ובאה במהירות האור.

שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה, פחדתי, ושמחתי, והתרגשתי, ובכיתי, ופתאום אחרי כל התקופה הזו שכל מה שרציתי היה רק ללדת כבר, פתאום כל מה שרציתי היה להשאיר אותם רק עוד קצת בתוכי, קרוב קרוב אל הלב....

החצי שלי הוזעק מהעבודה והגיע לבית החולים.

מחוברת לעירוי ולמוניטור.

מייד יתחילו עם עירוי הזירוז.

דרור, אמרתי לבעלי בקול מצווה, אתה עכשיו הולך הביתה, להתקלח, לאכול ולנוח. אתה יודע, שום לידה לא תהיה לפני מחר, זוכר איך במאיר שכבתי 13 שעות בחדר לידה ? בשביל מה לך לשבת פה ולהסתכל ולראות אותי סובלת ? לך, תנוח, תבוא על הבוקר ו"נלד" ביחד את פירות אהבתינו :)

דרור הלך.

קיבלתי פיטוצין.

נתחיל עם 6 טיפות.

"בסדר"

והתחלנו.

לא, לא היה צורך.... הספיקו רק 2 והם היו שם ! צירים כואבים ולוחצים !

אפידורל מייד, עכשיו !! עכשיו אני רוצה אפידורל !!

המרדים הגיע והזריק, נתן מינון קטן ולא הסכים לתת עוד * (בבית החולים בו ילדתי הנוהל הוא כי לידת תאומים תתבצע רק בחדר ניתוח וחובה לקחת לפני הלידה אפידורל בכדי שאם חלילה יצטרכו ניתוח חירום לא יבזבזו זמן על ההרדמה והכל יהיה מוכן מייד).

כאבתי עד כלות הנשימה, הצירים היו חדים והרגישו כאילו הם חותכים בבשר החי.

מיילדת נכנסה, לפני חצי שעה היא בדקה אותי, פתיחה של 3. ביקשתי שתבדוק שוב והיא הסכימה בחצי פה כי מה כבר יכול להתקדם בחצי שעה ?

היא בדקה והפתעה אמיתית הסתמנה על פניה !!

מתוקה !!! יש לנו פתיחה של 10 !!

מייד לחדר ניתוח, אני קוראת לרופאה !!

צוות של מרדים, 3 רופאות מקסימות ומיילדת אחת מובילים אותי כולם ואפילו מסכימים לאחותי להיכנס.

העוברים – מצג ראש ולאחריו מצג עכוז.

אני נקשרת ברגלי אל המיטה, הבטן מחוטה היטב שמא יבוא ניתוח והנה אני מתחילה כבר ללחוץ תוספת לאחותי את היד (או יותר נכון מרסקת ?)

ראש אחד כמעט בחוץ !!

השעה 12:15

והנה !! בכי מכמיר לב, צורח נשימה עצמונית ! צורח חיים! תינוק אחד מונח עלי כמו גוזל חמים ורטוב וצייצן, ואני עדיין מתכווצת ולוחצת ודוחקת !!

הרופאה מניחה את ידיה באופן מיוחד על בטני (מספרת לצוות שסביבה שהיא למדה את השיטה הזו בצרפת) וגורמת לתינוק השני שלי להתהפך ממצב עכוז למצג ראש –

עוד 5 דקות בדיוק, עוד לחיצות והנה הוא ! עוד גוזל צורח עוד גוזל רטוב וחמים מונח עלי. ואנחנו, כולנו בחדר בוכים ומתרגשים הלב נמס.

התינוקות שניהם נעטפים מייד בשמיכות ומובלים באופן בהול לבדיקת רופא.

שניהם פיצפונים כל כך, 2230 ו-2310 ק"ג של אושר צרוף.

זה לוקח דקות ספורות עד ההודעה שאין צורך בפגיה.

ויש לי ילדים קטנים ויפים ובריאים, והם חיים !!!

אלו היו הרגעים המאושרים בחיי.

די היה בשבריר שניה כדי למחוק את כל האכזבות כאילו מעולם לא היו.

הקטנים שלי היום בני שנתיים, הם ממלאים אותי באושר אינסופי יחד עם בני בכורי (שגם ההיריון והלידה שלו הם סיפור בפני עצמו, גם הוא לא בא לי בקלות :)), הם הנס הפרטי שלי, הם סיפור חיי והם מסמלים עבורי סמל של מאבק עיקש להגשים חלום !

ימלא פי תהילתך !

תודה לבורא עולם על מתנת החינם שהעניק לי מידו הפתוחה והרחבה.