פורומים חדשים
כלים שימושיים
מחקר המתפרסם בגליון השבוע של ה - NEW ENGLAND J OF MEDICINE מתיחס לנושא תביעות רפואיות ורשלנות רפואית.
על פי המחקר, הסיכון להתבע בגין רשלנות רפואית כל שנה, נע בין 2.6% לפסיכיאטריים ועד ל - 19.1% לנוירוכירורגים.
זאת ועוד, במהלך שנות פעילותו הרפואית, עלול כל רופא לצפות להגשת תביעה רפואית אחת או יותר כנגדו, בגין רשלנות רפואית.
ממצאים אילו עולים מתוך בחינת תיקי התביעות העקריים בגין רשלנות רפואית שהוגשו בארה"ב.
המקצועות הנתבעים ביותר:
* נוירוכירורגיה
* ניתוחי חזה וכלי דם
* כירורגיה כללית
* אורטופדיה
* פלסטיקה.
הסיכוי להתבע במהלך שנות הפעילות המקצועית במקצועות אילו מגיע ל - 99%.
במקצועות "הפחות נתבעים":
* פסיכיאטריה
* ילדים
* רפואת משפחה
* רפואת עור
הסיכון להיתבע במהלך הפעילות הרפואית הכוללת מגיע לכדי 75%.
למרות הסיכון הגבוה להיתבע בגין רשלנות רפואית כביכול, מרבית התובעים (70% ) אינם מקבלים כל תשלום אם בהסדר או בפסיקה.
מדי שנה 7.4% מהרופאים עלולים להיתבע, אך רק ב - 22% מתביעות אילו יש הכרעה כספית, כאשר במקצועות הפחות נתבעים שיעורי הזוכים בפיצוי נמוך משמעותית ממקבלי פיצוי בתביעות כנגד המקצועות הנתבעים במיוחד כנ"ל.
למרות האמור לעיל, אין קשר בין גובה הפיצוי הנקבע למקצוע הנתבע.
נוירוכירוגים נתבעים פי שש מאשר רופאי ילדים, אך מסתבר שהפיצוי שמקבלים התובעים את רופאי הילדים עולה משמעותית על הזיכוי הכספי שמקבלים תובעי הנוירוכירורגים.
הסיכון הגבוה להיתבע במהלך העיסוק הרפואי, ללא קשר לתוצאות המשפטיות, יוצר אצל הרופאים מצב של חשש מתמיד.
החשש אינו רק מההבט של פסיקת פיצוי לתובע אלא מהנזק הנילווה לעצם התביעה אם בשל אובדן ימי עבודה, נזק כספי ישיר בשל הצורך בהגנה משפטית, סטרס ונזק למוניטין, כל אותם הנושאי שאינם מכוסים ע"י הביטוח של הרופא כנגד תביעות, מלבד גישת הרפואה המתגוננת - מצבים הגורמים להאמרת עלויות הבריאות.
מבחינה זו הרופא הינו בן ערובה מתמיד של ציבור המטופלים, ולכן תביעה עם פיצוי או בלי פיצוי לתובע, נזקה לרופא הנתבע - דומה.
המחקר גורס שאין להגביל תביעות רפואיות בגין רשלנות רפואיות, אך רואה חשיבות מרובה בהטלת מגבלות על גובה התביעות הבלתי כלכליות - קרי אומדני כאב, צער וכיו"ב.
בנתונים אילו התובעים ועורכי דינם מפריזים בהם, ובמיוחד מול הממצא החוזר ועולה ממחקר זה כמו ממחקרים קודמים, לפיו מרבית התביעות הרפואיות חסרות ערך.
עם זאת כדאי לציין נקודה נוספת ולפיה 97% מהניזוקים, כלל אינם מגישים תביעות רפואיות.
במאזן הכולל שבין תביעות צודקות ושאינן אינן מוגשות לבין השתוללות בדרישות הכספיות, סבורים המחברים שיש לנקוט גישה מאוזנת שתביא בחשבון צורכי הפרט עם צורכי המערכת ויכולתיה.
על פי המחקר, הסיכון להתבע בגין רשלנות רפואית כל שנה, נע בין 2.6% לפסיכיאטריים ועד ל - 19.1% לנוירוכירורגים.
זאת ועוד, במהלך שנות פעילותו הרפואית, עלול כל רופא לצפות להגשת תביעה רפואית אחת או יותר כנגדו, בגין רשלנות רפואית.
ממצאים אילו עולים מתוך בחינת תיקי התביעות העקריים בגין רשלנות רפואית שהוגשו בארה"ב.
המקצועות הנתבעים ביותר:
* נוירוכירורגיה
* ניתוחי חזה וכלי דם
* כירורגיה כללית
* אורטופדיה
* פלסטיקה.
הסיכוי להתבע במהלך שנות הפעילות המקצועית במקצועות אילו מגיע ל - 99%.
במקצועות "הפחות נתבעים":
* פסיכיאטריה
* ילדים
* רפואת משפחה
* רפואת עור
הסיכון להיתבע במהלך הפעילות הרפואית הכוללת מגיע לכדי 75%.
למרות הסיכון הגבוה להיתבע בגין רשלנות רפואית כביכול, מרבית התובעים (70% ) אינם מקבלים כל תשלום אם בהסדר או בפסיקה.
מדי שנה 7.4% מהרופאים עלולים להיתבע, אך רק ב - 22% מתביעות אילו יש הכרעה כספית, כאשר במקצועות הפחות נתבעים שיעורי הזוכים בפיצוי נמוך משמעותית ממקבלי פיצוי בתביעות כנגד המקצועות הנתבעים במיוחד כנ"ל.
למרות האמור לעיל, אין קשר בין גובה הפיצוי הנקבע למקצוע הנתבע.
נוירוכירוגים נתבעים פי שש מאשר רופאי ילדים, אך מסתבר שהפיצוי שמקבלים התובעים את רופאי הילדים עולה משמעותית על הזיכוי הכספי שמקבלים תובעי הנוירוכירורגים.
הסיכון הגבוה להיתבע במהלך העיסוק הרפואי, ללא קשר לתוצאות המשפטיות, יוצר אצל הרופאים מצב של חשש מתמיד.
החשש אינו רק מההבט של פסיקת פיצוי לתובע אלא מהנזק הנילווה לעצם התביעה אם בשל אובדן ימי עבודה, נזק כספי ישיר בשל הצורך בהגנה משפטית, סטרס ונזק למוניטין, כל אותם הנושאי שאינם מכוסים ע"י הביטוח של הרופא כנגד תביעות, מלבד גישת הרפואה המתגוננת - מצבים הגורמים להאמרת עלויות הבריאות.
מבחינה זו הרופא הינו בן ערובה מתמיד של ציבור המטופלים, ולכן תביעה עם פיצוי או בלי פיצוי לתובע, נזקה לרופא הנתבע - דומה.
המחקר גורס שאין להגביל תביעות רפואיות בגין רשלנות רפואיות, אך רואה חשיבות מרובה בהטלת מגבלות על גובה התביעות הבלתי כלכליות - קרי אומדני כאב, צער וכיו"ב.
בנתונים אילו התובעים ועורכי דינם מפריזים בהם, ובמיוחד מול הממצא החוזר ועולה ממחקר זה כמו ממחקרים קודמים, לפיו מרבית התביעות הרפואיות חסרות ערך.
עם זאת כדאי לציין נקודה נוספת ולפיה 97% מהניזוקים, כלל אינם מגישים תביעות רפואיות.
במאזן הכולל שבין תביעות צודקות ושאינן אינן מוגשות לבין השתוללות בדרישות הכספיות, סבורים המחברים שיש לנקוט גישה מאוזנת שתביא בחשבון צורכי הפרט עם צורכי המערכת ויכולתיה.
