הוספת הודעההוספת תגובה פורום פסיכולוגיה-מבוגרים - ראש הפורום

דיסטימיה

טלי(16.5.2005, 18:12)

שלום,

האם דיסטימיה הנמשכת כארבע שנים, ולא מטופלת בכלל, יכולה להתפתח לדיכאון קליני קשה? האם יתכן שלמרות שחלפו ארבע שנים (שנתיים לפני זה-התקפי חרדה קשים מלווים בדכאון ,כרגע החרדות נרגעו יחסית), זה יעבור לבד או שהמצב יכול להמשיך ולהתדרדר ?
אני בת 30, לאחרונה אני מרגישה שהסימפטומים הדיכאוניים מחמירים, אחת לחודשיים בערך (לפעמים פחות), אני נופלת לתוך דיכאון עמוק מאוד, כאשר כשבוע לפני זה מתחיל דכדוך, ותחושות לא נעימות. בשבוע שעבר זה קרה, במשך יומיים שלמים הייתי במיטה עם תחושות קשות מאוד. מאז אני מתפקדת קצת יותר, אך עדיין מרגישה חסרת מצב רוח וחשק, פתאום סתם מרגישה צורך לבכות, נהייתי מאוד רגישה, נמנעת מלפגוש חברות ואף לשוחח עימן בטלפון, חסרת סבלנות, קשה לי מאוד ובעיקר בשעות הבוקר עד שעות אחר הצהריים בערב אני מרגישה יותר טוב (ואז אוכלת ללא הפסקה), קשה לי מאוד בעבודה: אין לי חשק לעבוד,אני לא מרוכזת, אני עצבנית וחסרת סבלנות, רעשים מפריעים לי מאוד, כל דבר שאני צריכה לעשות הוא כאילו פרויקט גדול, ואני מתכוונת גם לפעולות פשוטות,כמו הדחת כלים (כבר כמה ימים שהם ממתינים לי בכיור).

קשה לי לשמוע הערות מהסביבה - למה את עצובה/עצבנית, תחייכי, למה את לא באה לבלות וכד'

אני מתמודדת עם הכל לבד. לא נוח לי לשתף אחרים במצוקה. מפחדת למצוא את עצמי במצב לא מתפקד לחלוטין. אך למרות זאת קשה לי מאוד לפנות לעזרה.

אני מתנגדת לתרופות (וחוששת-אקמול זה הכדור היחיד שאני לוקחת), אין לי אפשרות לממן טיפול פרטי, ואני לא סומכת על שמירת הפרטיות והסודיות בקופת חולים (בעקבות התנסויות של אחרים, למרות שאני מבינה שיש גם סיפורים טובים יותר), ובכלל לא בא לי לדבר, רוב הזמן אני יושבת לבד עם עצמי, וכשאני נפגשת עם חברה אני חוזרת בוכה ומרגישה רע ולכן מעדיפה להיות לבד (וגם זה קשה)

תודה על ההתיחסות וסליחה על האורך.