פורום פסיכולוגיה מבוגרים

שלום עירית,

אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר חמישה חודשים. מההתחלה, לא הרגשתי שנוצר קשר מיוחד עם הפסיכולוגית שלי, אבל האמנתי שזה יגיע עם הזמן. זמן רב חלף, עברו משברים לא מעטים ועדיין אני לא מרגישה שיש לי כימיה עם הפסיכולוגית. קשה לי לספר לה דברים ולשתף אותה ואני לא מרגישה דברים שההתרשמות שלי, ממה שאחרים מספרים על הטיפול שלהם, צריכים להיות שם.

זה לא שאין התקדמות. יש תהליך, ואני חושבת שהיא פסיכולוגית טובה אבל....קשה לי להסביר אפילו מה חסר לי, אבל אני מרגישה שהוא חסר.

דיברתי איתה על זה כבר כמה פעמים. היא אומרת שהקושי לא קשור לקשר שביננו אלא לבעיות שאני מביאה לטיפול. אני מרגישה שזה נכון אבל זה לא הכל, שיש דברים שקשורים גם לקשר ביננו שמקשים עלי להביא חלק מהבעיות שלי לטיפול. דברים שאני רוצה לספר בטיפול אבל לא יכולה לספר לה. היא שוללת את הדברים שאני אומרת בהקשר הזה, למרות שהיא מודה שהקשר ביננו לא קרוב מאד ושיש בו בעיות.

מצד אחד אני לא רוצה לעזוב את הטיפול. אני קשורה אליה, למרות הקשר הבעייתי ופרידה ממנה מפחידה אותי מאד. אני לא בטוחה שאצליח להתמודד עם דבר כזה עכשיו, כשאני בתקופה כל כך קשה. מצד שני אני רוצה להרגיש טוב עם הטיפול. אני משקיעה בזה הרבה זמן וכסף ואני רוצה שהטיפול יהיה הכי טוב שאפשר (במגבלות המציאות כמובן).

לא יודעת למה להקשיב. לתחושת הבטן שאומרת לי מההתחלה שזה לא זה, שצריך ללכת הלאה, או לחוסר הרצון להפרד ולמילים שלה שאומרות לי להשאר למרות הכל.

מה עושים???

אני יודעת שאת לא יכולה להתערב בטיפול קיים, ובטח תגידי לי שהיא מכירה אותי יותר ממך - זה נכון. אני אפילו לא יודעת למה אני מצפה - לתשובה שתחזק אותי ללכת או כזו שתאפשר לי להשאר למרות הלבטים (וגם בזה שיתפתי אותה, כלומר, בהתלבטות מה אני רוצה לשמוע ממנה...). אני מאד רוצה לסמוך עליה בעיניים עצומות, גם כשזה נגד תחושת הבטן שלי, אבל אני לא מצליחה...

תודה על ההקשבה, ואם יש לך רעיון פרודוקטיבי, אשמח לשמוע.