הוספת הודעההוספת תגובה פורום פסיכולוגיה-מבוגרים - ראש הפורום

רגשות אילמים

קבורה(7.7.2005, 20:35)

לד'ר ויץ שלום,

אני בת 24 ולפני חודשיים וחצי בערך התחלתי טיפול פסיכולוגי.

אני מרגישה בתור מטופלת, שיש לי כימיה מצויינת עם המטפל ולפעמים אני נבוכה בזמן השיחה משום שנראה לי, שהוא מכיר אותי יותר מאשר אני מכירה את עצמי.

הבעייה היא שבזמן השיחה, אני מוצאת את עצמי מנותקת רגשית מכל מה שקורה לי ואני מרבה להגיב לפרובוקציות שלו בחיוך וצחוק בעוד שאני מרגישה המון כאב, ועצב.

אני מסוגלת להתבטא בצורה יפה ועיניינית: לספר באופן גלוי על ארועים קשים מילדותי ואני משתפת פעולה מהבחינה הזאת בטיפול, אך אינני מחוברת רגשית בזמן שאני מדברת על אותן חוויות קשות שהשפיעו על האישיות שלי באופן שלילי..

כאשר מתבקש ממני להשתמש בהיגיון אני מגלה כושר ניתוח אנאליטי, פתיחות ורצון לדבר לדבר ולדבר...אבל כשאני צריכה להביע את ריגשותיי האמיתיים בשיחה אני מאוד מנותקת ועצורה אני מחייכת אבל מרגישה כל כך רע מבפנים..

אינני מוצאת מילים לרגשותיי ואני חווה תהליך רגשי כל כך עמוק שאינו בא לידי ביטוי ובזמן האחרון אני חוששת מהעומס הריגשי הזה, אני מרגישה שמשהו בתוכי קורס.

אפילו עכשיו המילים שאני רושמת לך במכתב הזה נשמעות לי קיצ'יות ובאנליות מאוד.

אני מרגישה שאני אדם זר לעצמו ואבודה יותר מתמיד והייאוש מתחיל להשתלט עליי..

כיצד אוכל לומר זאת למטפל שלי מבלי להתפרץ בצחוק או בכי כמו ילדה קטנה או מבלי להתנתק רגשית ולבזבז עוד שיחה? כיצד אוכל לדבר "מהבטן" ולא מהראש.? נמאס לי לדבר בצורה שנשמעת ריקה.

אני זקוקה להרגיש שחלה התקדמות על מנת לא לוותר על עצמי לתמיד..

מצטערת שהמכתב ארוך ומסורבל,

אילמת מהלב