הוספת הודעההוספת תגובה פורום פסיכולוגיה-מבוגרים - ראש הפורום

זוגיות מתנדנדת

מוטרדת(10.7.2005, 2:39)

עירית שלום.

אני נשואה כשנה וחצי ובסה"כ נמצאת עם בעלי כ 6 שנים. מבחינה זוגית אנחנו מאוד מתאימים ואפשר לומר שאפילו חברים מצויינים.

לצערי המין ביננו הוא פשוט רע. עלי לציין שבעלי הוא גבר מאוד מושך ונחמד. מאז שאנחנו ביחד אני זאת שתמיד רציתי יותר מין ובעלי היה השמרן. אנחנו נמצאים בטיפול זוגי מיני כבר חצי שנה. בסה"כ התקדמנו, וסוף סוף בעלי למד לדאוג גם לסיפוק שלי, אבל עדיין זה לא זה ואני פשוט מתוסכלת.

הוא מאוד חרד לגבי הזיקפה שלו, וכשאנחנו מקיימים יחסי מין הוא לא דואג אם אני מוכנה לחדירה ואם אני "רטובה" אלא רק דואג לחדירה עצמה , וגומר די מהר. המטפל שלנו הציע שכשאני יוזמת מין - אז זה יהיה מין שבו אין חדירה, אבל בעלי יגרום לי לגמור, וכשכשבעלי יוזם מין - זה יהיה מה שהוא רוצה (כולל חדירה ) ומותר לו לגמור באיזו מהירות שהוא רוצה.

אני רוצה מין שכולל גם את זה וגם את זה . אני אוהבת לקיים יחסי מין (כלומר חדירה מלאה) ואני מרגישה שבשיטה הקיימת ההנאה הזאת נלקחת ממני. אני מבינה שצריך לדאוג לחרדה של בעלי מאיבוד זקפה, ושזה חלק מהתהליך, ושכל דבר אחר יסרס אותו. אבל מה עם הסירוס שלי??? אני לא מרגישה שבעלי מתגרה ממני כמו שהוא אמור להתגרות וזה מתסכל אותי. אין לי יכולת לתמוך בו. אם אני מתחילה לדבר איתו על זה, הוא פשוט מתנפל עליי בטענה ששום דבר לא מרצה ולא מספק אותי, ושבמקום להתרכז בדברים שכן השתפרו ביננו (ואכן השתפרו ביננו דברים בעקבות הטיפול) אני מתרכזת במה שאין. זה מאוד מתסכל אותי, כי אני מרגישה שהוא פשוט מבטל את הרגשות שלי ולא נותן להן מקום, וזה רק מרחיק אותי ממנו יותר. כל פעם שאני רואה כתבות בעיתוני נשים כמו " איך תתמודדי עם זה שהוא רוצה יותר מין ממך" אני פשוט נכנסת לדיכאון. במצב הנורמלי הוא זה שהיה אמור לרדוף אחרי למין, ולא אני אחריו. אני מרגישה כל כך דוחה ומכוערת.

אני פשוט מיואשת. היתי רוצה לפעמים שיהיה לי הכוח לעזוב אותו, אבל מצד שני אני אוהבת אותו ואת החיים הזוגיים שלנו (לא המיניים). עלי לציין שאני לא מהאנשים הסבלניים שאני מכירה, אבל מצד שני אני כבר סובלת את זה כבר 6 שנים, אז אולי יש לי יותר סבלנות ממה שאני חושבת. אני מרגישה שצורת ההתמודדות שלי עם זה היא לא נכונה אבל אני לא מצליחה להתמודד אחרת.

אני כל הזמן כועסת עליו, ועל עצמי. אני גם חולה בחודשים האחרונים ואני מרגישה שהוא לא מספיק נותן מעצמו במחלה שלי, וזה יכול לשגע אותי עד כדי איבוד שליטה. השבוע למשל התחילה ביננו מריבה שנבעה מכך שרציתי יותר תשומת לב ממנו והוא ביטל את בקשתי. בתגובה איבדתי שליטה באופן טוטלי, התחלתי להשתולל ולשבור חפצים, וממש התמלאתי שנאה כלפי עצמי.

אני מרגישה שאני הבחורה היחידה בעולם שחווה את הבעיה הזאת. הרי לא יכול להיות שהגבר לא ירצה מין, נכון?

לפעמים אני חושבת שאני פשוט משכנעת את עצמי שהוא אוהב מין בתוך תוכו (ורק צריך לעזור לו להוציא את זה ) ושאני פשוט מכינה לעצמי חיים של אומללות.

המטפל שלנו טוען שיש לנו זוגיות מצויינת ושהוא מאוד אופטימי לגבינו, אבל הנה - שבועיים עברו מאז הפגישה האחרונה שלנו איתו ובקושי הסתדרנו בעצמנו. האם אני משקרת לעצמי? האם יש לנו תקווה? איך נסתדר בלי מטפל צמוד? מה זה אומר עלינו שבשביל לתקשר אנחנו צריכים עזרה של איש מקצוע (המקום היחידי שאנחנו יכולים לדבר בו בלי לריב ולהאטם הוא בטיפול).

אשמח לשמוע את דעתך.