פורום פסיכולוגיה - מתבגרים

שלום לכם...

יש לי בעיה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, שאני סוחבת איתי כבר די הרבה זמן-

אני בת 18, עוד מעט מסיימת בצפר. בשנה הבאה אני הולכת לעשות שנת שירות. אני עוד לא כל כך תופסת את זה. אני בנאדם שקשה לו עם שינויים, מאד קשה (המעבר מהחטיבה לתיכון למשל היה לי קשה, וגם דברים שאני משערת שרוב האנשים בולעים אותם בקלות- כמו לחזור מחו"ל לארץ או אפילו כשמתחלפות עונות ומזג אוויר, אני לוקחת קשה.) פשוט קשה לי עם שינויים. אני מרגישה כאילו הקרקע נופלת לי מתחת לרגליים, כאילו אני נאבדת לגמרי. מין הרגשת תלישות שכזו. אני כבר די מכירה את עצמי, ואני יודעת שאחרי שינוי משמעותי יש לי תקופה של תלישות כזו, תקופה שאני מרגישה אבודה, ואז אני מתייצבת מחדש על עצמי.

אני לא חושבת שאני בכלל קולטת את זה שאני הולכת לעזוב את הבית. תכלס ללכת לשנת שירות (רחוק מהבית) ולצבא, זה לעזוב את הבית, ולחזור פעם בשבועיים לביקור קצר מאד. זה להתרחק מאמא ומאבא ומהאחים שלי ומכל הסביבה שלי.

זה הולך להיות שינוי עצום בשבילי. כרגע אני לא מרגישה עדיין את גודל השינוי ולא מבינה את המשמעות שלו, ובגלל זה אני מפחדת שכשאני אעזוב את הבית- אני בלי התראה אחטוף שוק מטורף וארגיש ממש רע, כל ההרגשה הזאת של התלישות, שהקרקע נשמטת לך מתחת לרגליים ואתה לא יודע מה לעשות עם עצמך... ממש מפחיד אותי התקופה הזאת, כשאני אתחיל את השנת שירות. ואני לא יודעת מה לעשות כדי לשלוט באיך שאני ארגיש או להכין את עצמי לזה. אני יודעת שעצם זה שאני מודעת לזה זה כבר משהו, אבל אני לא חושבת שזה יעזור כשזה באמת יקרה.

אני לא חושבת שאני קולטת שאני מתחילה את "החיים". שאני מתחילה להיות בנאדם בוגר בפני עצמי שצריך לנווט את עצמו בחיים האלה ולהחליט החלטות ולשאת בתוצאות. זאת אומרת, אני לא מרגישה מוכנה ל"חיים". אני חושבת לעצמי שמה רע לי ככה, איך שאני? יש לי הורים שדואגים לי, ולא חסר לי כלום, וטוב לי ככה. ולמה לי להפוך לבנאדם גדול ואחראי. ומי אמר שבכלל יהיה לי טוב ב"חיים", ושאני אצליח. והרי תמיד אומרים שהגיל הזה, של התיכון, זה "התקופה הכי יפה בחיים", ו"הלוואי שהייתי יכול להשאר בן 16 לתמיד"... וזה בעצם אומר שמעכשיו הכל הולך ונהיה פחות טוב. אנשים תמיד מדברים בגעגועים על ה"נעורים" שלהם וכל זה. ומעכשיו יש רק אחריות וחובות וצריך לדאוג למיליון דברים ולנסות להצליח ואף אחד לא מבטיח לך כלום.

כנראה שיש לי גם חוסר אמונה/בטחון בעצמי, יכול להיות שגם זה משחק תפקיד בכל התיסבוך הזה. שאני לא מספיק מאמינה בעצמי, לא מספיק בטוחה שאני אוכל להצליח ב"חיים". ותכלס, אני באמת לא בטוחה שאני אצליח, שאני יכולה, שאני אעשה את הבחירות הנכונות וכל זה. לא יודעת.

יש לי תמיד את הקטע הזה של לרצות להשאר בדיוק איפה שאני ולא לשנות ולא להשתנות, בלי קשר למצב הנתון, בלי קשר למה אני משנה. מהדברים הקטנים- כשחורף אני רוצה שישאר חורף, ולמה קיץ בכלל, ואז יש את התקופת שינוי הקשה-משהו, ואז קיץ, ואני רוצה שישאר קיץ ושלא ישתנה. ועד לדברים הגדולים- תמיד ביומולדת, במיוחד בשנתיים שלוש האחרונות, אני תמיד נתפסת לקטע הזה של הגיל. בין 16 ל-17, היה לי קטע של לא-רוצה-להיות-בת-17, 16 זה ה-גיל, וכשהייתה לי יומולדת 18 לא מזמן היה לי קטע של לא-רוצה-להיות-18 ולהיות בת 17 זה הכי טוב. לא יודעת אם כתבתי את זה מובן...

ומצד שני, אני חושבת שזה ממש דבילי כל התיסבוך הזה, כי עד עכשיו- ככל שגדלתי, רק נהייתי יותר חזקה, נהיה לי טוב יותר, הלכתי והשתפרתי, ושיפרתי. אז אני לא מבינה למה אני חוששת מלגדול.

ובצד כל התיסבוך הזה, עדיין יש לי תיסבוכים שכבר הייתי צריכה להגבר עליהם בגיל 16, כל מיני "מה לעזאזל משמעות החיים??" "מה אנחנו עושים פה בכלל??" ושאר התחבטויות פילוסופיות שאני לא חושבת שאני אי פעם אמצא עליהם תשובה. זאת אומרת, עד עכשיו לא גיליתי מהי התכלית של החיים או מה שזה לא יהיה, ואני לא חושבת שמתישהו תיפול עלי הארה משמיים ואני אמצא לי אחת. ומדי פעם יש לי פרצים כאלה של "החיים לא שווים כלום, הכל שטות אחת גדולה, למה בכלל, על מה כל הרעש??"... כל מיני בורות פילוסופיים שהיו אמורים להתמלא כשאני אהיה "גדולה" (שזה אמור להיות עכשיו), אבל אני ממשיכה ליפול לתוכם פעם אחרי פעם ולא נראה לי שאי פעם יהיו לי תשובות. לפחות לא כאלה שיחזיקו מעמד הרבה זמן. ואני חושבת שאני עושה צבא, מתחילה ללמוד משהו, מתחתנת, שניים שלושה ילדים, עובדת, יוצאת לפנסיה - ככה 80 שנה, וזהו. זה הכל. זה כל מה שיש. ומה זה בכלל?? אההה... והנה, פלופ! נפלתי לעוד בור.

וכל זה מוסיף על ההרגשה של החוסר מוכנות והחוסר רצון להכנס ל"חיים"...

מצטערת על האורך, כנראה הייתי צריכה לפרוק... אתם לא חייבים לענות על הכל, באמת. רק זה שכתבתי הבהיר לי את הדברים.

תודה בכל מקרה.