פורום פסיכולוגיה - מתבגרים

שלום, אני בת 16 ויש לי הרבה בעיות שאשמח לקבל ייעוץ לגביהן.

אני מתנצלת מראש על הבלאגן שיווצר פה, אני לא משהו בניסוח.

מאז שאני זוכרת את עצמי לא הייתי גאונה חברתית ותמיד היו לי בעיות, אם בגן שעצבנתי את כל הילדים האחרים ולכן לא היו לי חברים, אם בבית הספר היסודי שהייתי לבד וכל הזמן עשו עליי חרם [הילדים טענו שהם מחרימים אותי כי אני מתולתלת].. תמיד נדחיתי על ידי החברה וניסיתי להדחף ללא הצלחה ורק גרמתי לכולם לשנוא אותי. תמיד ניסיתי להשתלב ואני משתנה נורא בקלות ומשתנה המון בהתאם לחברה שאני נמצאת בה. תמיד האמנתי שלא מקבלים אותי מתוך התאכזרות וכי הם אנשים רעים ואצלי הכל בסדר והכל בגללם, אולם בשנים האחרונות כשהתבגרתי אני מבינה שזה בגללי ויש לי בעיות.. גם בחטיבת הביניים היו לי בעיות חברתיות קשות- הייתי לגמרי לבד בלי אף חברה בכיתה שבה התאכזרו אליי וירדו עליי כל היום, קיללו אותי והקניטו.. מה שכן, תמיד הייתי אני מתאכזרת לאלו שהיו חלשים אף יותר ממני, וזה משהו שלדאבוני אני עדיין עושה, כשאני מוצאת מישהו חלש ממני אני מתאכזרת אליו.

בכיתה ח' עברתי לבית ספר חדש בו בחודשים הראשונים הייתי שמחה מאושרת, ולאחר זמן מה היה לי ריב גדול עם כולם שאחריו שוב נשארתי לבד. מצאתי לי חברות לאט לאט, קבוצה קטנה שהייתי איתה, שפעם בכמה חודשים היה ריב גדול שהפריד אותי מהן ומצב זה נמשך עד היום [כיתה י'] כאשר כל כמה זמן מתחלפת קבוצת האנשים שאיתה אני מסתובבת. בשנתיים האחרונות אני מתחברת לחברה אחת ונדבקת אליה נמצאת כל הזמן איתה עם אותה אחת ובשלב מסוים מנתקת אותי ואותה מכל שאר החברה ואפילו נעלבת כאשר היא מסתובבת עם אנשים אחרים, ואז נמאס לה ממני ושוב אני נשארת לבד. אני גם נהיית אובססיבית באותה צורה בקשר לבנים שאני דלוקה עליהם ובקשר לדברים שאני עושה.. לדוגמא תכניות טלוויזיה שאני רואה וכ'ו הן הופכות לחלק נכבד מהחיים שלי.

אני רבה עם ההורים שלי ובעיקר עם אמא שלי ה-מ-ו-ן פשוט על בסיס יומי אני צורחת עליה על כל שטות ואנחנו מתפרצות אחת על השניה כל זמן שבו אנחנו יחד.

עוד בעיה היא בעיית השינה שלי. מאז שאני קטנה יש לי בעיה ללכת לישון לבד. אני פוחדת, כשאני נכנסת למיטה הלב שלי מתחיל לדפוק בקצב לא נורמלי ואני פשוט מבועתת.. לפעמים כשאני עוצמת עיניים אני רואה כל מיני יצורים מפחידים ודברים שטותיים אחרים, ונורא קשה לי להרדם ולכן אני פשוט נכנסת למיטה, מפחדת, יוצאת ממנה ומוותרת על שינה באותו הלילה פשוט יושבת על המחשב כל הלילה.

אני גם מאוד דיכאונית.. אני נכנסת לתקופות של כשבוע כל פעם בהן אני בוכה כל יום ורוצה רק להיות בבית כל הזמן, מה שגורם לעוד קונפליקטים עם ההורים. עוד משהו שלא ציינתי, לפעמים כשאני רבה עם ההורים אני פשוט מתעצבנת ובוכה ומתפוצצת במיוחד בתוך הראש שלי.. במצבים קיצוניים בהם אני ממש מתעצבנת אני חושבת בראש משהו כמו "אוקיי, אני אגיע הביתה, אעלה לחדר שלי ואקפוץ מהמרפסת. ככה היא [אמא] תבין שאני צודקת. לא, זה יכאב מידי.. אני אקח את כל קופסת האדוויל. לא, אני אחתוך את הרגליים שלי ואלך לישון ואז היא תראה דם וסוף סוף תשים לב" עד שאני מגיעה הביתה [רוב הריבים שלנו הם ברכב בדרך הביתה] ההתפרצות זעם [שלרוב גם מלווה בצווחות על אמא] עוברת ואני מוותרת על הרעיון, אבל לפעמים אני חותכת את עצמי [עכשיו הפסקתי עם זה כי זה מטופש ולא עוזר, אבל לפני שנה בערך זה מה שהייתי עושה].

עוד משהו אני גם שותה הרבה.. לפחות פעם בשבועיים אם לא יותר אני משתכרת ממש... ואני גם מעשנת אבל לא הרבה.

יש לי פסיכולוגית אבל אני לא מצליחה להפתח בפניה וההורים שלי לא יודעים חצי ממה שעובר עליי.. אני כרגע בתהליכים של להפסיק להפגש עם הפסיכולוגית אחרי שנה של טיפולים מפני שזה פשוט לא עוזר לי, אבל אני כלכך מתוסכלת.. אני לא מוצאת סיבה לחיות, רק בשביל החברה הכי טובה שלי שהיא נקודת אור בחיים שלי.

סליחה על ההשתפכות, אני פשוט לא מעיזה לאמר את זה לאף בנאדם במציאות וזה פשוט זרם ממני.. מקווה לעזרה.

תודה!