פורום פסיכולוגיה - מתבגרים

הי הי, אז אני בת 18.... הבעיה שלי היא בקשר עם אבא שלי, זאת בעיה שקיימת מאז שאני זוכרת את עצמי בערך...

היחסים שלנו אף פעם לא היו "טובים" או "תומכים", מה שהקלישאות האלה לא אומרות... תמיד היו לנו יחסים שמורכבים מהרבה רגשות אמביוולנטיים (שלי), מצד אחד המון המון רצון וצורך לקרבה ולתמיכה ולבלות זמן ביחד, רצון שהוא יהיה משהו חשוב בחיים שלי, ומצד שני המון כעס ותסכול ואפילו שנאה בשלב מסוים, שנבעה בעצם מפחד.

אני לא ממש יודעת מאיפה להתחיל לתאר את היחסים האלה... נתחיל מזה שאחד הזכרונות הראשונים שלי מאבא שלי, אם לא הראשון, הוא מגיל 5 בערך, שקנינו איפושו כוסות כאלה מיוחדות של מלך האריות, והגענו הביתה ואז לאחת הכוסות נשברה הידית ואני זוכרת שהוא ממש כעס וצעק. אני לא זוכרת, אבל אני משערת שזה הפחיד אותי, סוג של טראומה. הוא בנאדם של כעסים, כועס מהמון דברים, וכשהוא כועס זה יכול להגיע לצעקות ולהתנהגות מעליבה ונוראית. ועל שטויות. על כלום. וגם אם זה על דברים משמעותיים עצם הגישה הכוחנית והמטיפה והכועסת שלו פשוט לא יכולה להיות נכונה. אני מגיעה איתו להמון קונפליקטים. אני חושבת שכל האופי הזה שלו, של הכעסים והצעקות השאיר "צלקות", הרבה משקעים רעים מאד. אני חושבת שבגלל כל האיכסה שביחסים בינינו אני פיתחתי אליו גישה שלילית, ז"א העדפתי בכלל לא להתקרב אליו וככה לא להכוות. אני חושבת שעשיתי את זה לא במודע.

ובשנה שנתיים האחרונות פיתחתי מין מנגנון הגנה כזה. מין רוטינה כזאת. שכשהוא כועס/צועק עלי או משהו בסגנון אני מרגישה אבודה וחלשה, אז אני חייבת איכשהו להגן על עצמי, אז אחרי שאנחנו רבים או משהו, אני כועסת עליו, "לא מדברת" איתו. מתעלמת ממנו לגמרי. ואז אני מרגישה שהכוח בידיים שלי. כי אז הוא פתאום נמצא בנקודת החולשה ואני החזקה פה. ואז אחרי כמה זמן (מדובר על שעות, או יום גג) , כשהוא "נחמד" אלי, אני "סולחת" לו ומדברת איתו שוב. ואז הוא אנחנו נכנסים לאיזה ריב, הוא צועק עלי וחוזר חלילה... ז"א היחסים שלנו אף פעם לא משדרים על קו ישר, אף פעם לא פשוט "בסדר", זה עליות ומורדות, חלש-חזק, און אוף... קשר יציב זה לא. סתם קשר דפוק מכל כיוון אפשרי.

בגדול אני חושבת שהוא הורה גרוע. הוא פשוט לא "הורה". הוא לא "אבא". אין לו את זה. ((אמא שלי בניגוד לזה היא הכי אמא בכל העולם ואני אוהבת אותה הרבה, ובשנה האחרונה יש לנו יחסים טובים.)) מילא זה, אבל בתור בנאדם - אני חושבת שאם הייתי מכירה אותו בתור סתם בנאדם הייתי מתרחקת ממנו, לא רוצה להיות ליד בנאדם כזה. הוא כל כך שלילי, כלכך שקוע בסבל של עצמו, תמיד מדבר על כל מה שרע לו וכמה שהחיים נוראיים. יש לו תפישת עולם נגטיבית ברמה שלא תאמן. הכל רע, הכל קשה. מין תפישת עולם כזאת של "אני כזה קורבן מסכן, העולם זה מקום רע ומרושע, כולם רעים ומרושעים, הכל רע, אי אפשר בכלל להצליח ולהיות מאושר בחיים האלה"

יש לו צדדים טובים ויש כאלה רגעים שאני אומרת לעצמי "למה הוא לא כזה כל הזמן???כל כך הייתי רוצה ש"זה" יהיה אבא שלי" אבל לצערי הם מועטים ובזמן האחרון בגלל שיש לו הרבה לחץ מצד העבודה והוא שקוע בה ובזה שהוא לא מצליח בה - הרגעים האלה כמעט ולא קיימים. לפני שנתיים שלוש הוא עבר מעבודה לעבודה וזה מעבר שהיה לו קשה, אין לנו בעיות כספיות בכלל, אבל הוא לא מצליח בתחום עבודה שלו, הוא לא זוכה להערכה שהוא חושב שמגיעה לו, הוא לא אוהב את העבודה שלו. הוא תמיד מספר כמה שהמקום עבודה שלו רע והכל פוליטיקה שם, ומפלים אותו, וכמה קשה ורע לו והכל לא הוגן. וזה ממש משתלט עליו, ז"א הוא משחיל את זה לכל שיחה מסכנה שאתה רק מנסה לפתוח איתו. אפשר לדבר איתו על מזג אוויר או על החדשות, והוא איכשהו יצליח להשחיל כמה העבודה שלו רעה וכולם מרושעים והעולם זה מקום מזעזע... וזה כל כך מייאש. זה כאילו זה כל מה שהוא מסוגל לדבר עליו. זה כל מה שיש לו בראש. איבד תקווה לגמרי הבנאדם.

ולפעמים בא לי לצרוח עליו שאני בסך הכל ילדה, הבת שלו, ואני לא צריכה ולא רוצה לשמוע דברים כאלה!!! ולמה לעזאזל הוא מנסה להשריש בי את התפישת עולם המעוותת שלו?? את החוסר בטחון שלו והפסימיות המזעזעת הזאת??

ויש פעמים, יש פעמים שאני אומרת לו את זה, לא מזמן אמרתי לא משהו כמו "זה שזה האופי שלך לצעוק ולכעוס ככה, זה לא אומר שאני חייבת לספוג את זה, אני לא מוכנה לספוג את זה, זה אתה ולא אני שלא בסדר פה בלה בלה בלה... אבל לא נראה לי שהוא בכלל מבין על מה אני מדברת. לא נראה לי שהוא בכלל מודע לדברים האלה, ז"א - אני מרגישה שלי יש יותר מושג על מה זה להיות הורה מאשר לו.

אני לא כזאת. יש לי תפישת עולם חיובית. אני חושבת שהעולם זה מקום טוב, אני מאמינה באנשים ואני משתדלת להאמין בעצמי. הוא מינוס, אני פלוס. אבל אני כל כך כל כך מפחדת שהתפישת עולם הנוראית שלו מחלחלת בי או כבר חילחלה בי ובסופו של דבר אני אהיה בנאדם מורמר קשה יום כמוהו, שרק רע לו וקשה לו כל הזמן וכל מה שיש לו בראש זה כמה הוא סובל. אחרי ה"הרצאות" הפסימיות שלו, (שאחת כזאת היתה לי היום בארוחת צהריים ובגלל זה אני כותבת עכשיו), אני לא כל כך יודעת להסביר, אבל אם נהיה ציוריים וכלליים - אני מרגישה שהבטחון העצמי שלי (לא שיש לי יותר מדי) והאמונה שלי בעולם והרצון לחיות ולצמוח ולפרוח (נו, אני ציורית) נרמס נקצץ ונשחק עד עפר. ועד שאני קמה, הוא שוב עושה את זה. הוא במידה מסויימת ממש מהווה לי מכשול. מכשול בדרך להיות בנאדם בוגר ועצמאי ובטוח בעצמו, ונהנה לחיות, בנאדם שאני יכולה להיות. ומגיע לי להיות.

הקטע הדפוק זה שיש לו השפעה גדולה עלי. ולא נראה לי שהוא מודע לזה בכלל ולא נראה לי שאכפת לו בכלל. אני חושבת שדווקא בגלל שהוא מעולם לא שימש לי "אבא" (זה נשמע נורא, אבל הוא לא כל כך רע. יש לו כוונות טובות, אבל הוא פשוט לא "אבא" כזה), מעולם לא תמך בי באמת, לא הרגשתי אליו קרבה אמיתית, דווקא בגלל שהיחסים שלנו כל כך דפוקים ותמיד היו (וכנראה תמיד יהיו), דווקא בגלל שיש כל כך הרבה מטענים וקונפליקטים תמידיים - דווקא בגלל זה אני כל כך רוצה בקשר הזה. אני חושבת שזה באמת חסר לי. ואני מחפשת את זה, פעם אחרי פעם, ואני אף פעם לא מצליחה לדלות את זה ממנו. אני משערת שגם לי יש חלק בזה שהמערכת יחסים הזאת דפוקה מהיסוד, אבל הוא ההורה פה והוא זה שהתווה אותה כשאני הייתי קטנה, אני הייתי פה הצד החלש והוא הצד החזק וקשה לי לראות איך אני האחריות מתחלקת בינינו שווה בשווה.

נראה לי שזה קשור, שמעתי את זה הרבה - כל היחסים שלי עם בנים מאד לא מפותחים. זה בטח קשור, לא? אני בנאדם די בערך חברותי, אני יפה, מתחילים איתי לרוב, ויש מישהו שאני כל כך מחבבת ומחבב אותי בחזרה, וכבר חצי שנה אני שמה אותו ב"המתנה" כזה, מחזיקה אותו על אש קטנה, אבל אני פשוט לא מצליחה, לא מסוגלת לקחת את זה צעד אחד קדימה. יש לי איזשהו קיר פנימי כזה שפשוט לא נותן לי להיות עם מישהו באמת. זה נשמע מפגר, אבל זה נכון. וזה לאט לאט מתפורר, אבל זה שם, עדיין. וזה בטח קשור איכשהו לעובדה שיש לי מערכת יחסים דפוקה עם אבא... בכל מקרה אני אשמח אם תגיד/י/ו מה אתם חושבים על זה.י

אני פחות או יותר עוזבת שנה הבאה את הבית. פחות או יותר. אני יכולה להחליט לחתוך את הקשר הזה. אני יכולה להחליט לשמור על איזשהו קשר בסיסי, אבל להתרחק ממנו. לא כאילו לחתוך אותו מהחיים שלי וזה, אלא פשוט להחליט שהוא לא הולך להיות דמות משפיעה בחיים שלי. להוריד אותו מהבמה.

זה נשמע קצת אנוכי וזה, אבל הדבר שהכי מפחיד אותי זה שמשהו ממנו טבוע בי, משהו מהתפישת עולם השלילית שלו טבוע בי. שאני אמצא את עצמי צועקת על אנשים קרובים וחשובים לי בעתיד בגלל שזה מה שאני מכירה מגיל 4, שמשהו מההתנהגות שלו נשאר אצלי, ולחרדתי יצא לי כמה פעמים לומר משפטים "שלו" או למצוא את עצמי מדברת בטון שלו. ושאני אמצא את עצמי במערכות יחסים רצופות קונפליקטים, ושאני אהיה חסרת בטחון וחסרת אמונה בחיים והכל יהיה רע וסבל וקשה... (וכל מיני מאמרים נחמדים בנושא צופים לי עתיד לא משהו:

http://www.asimon.co.il/ArticlePage.aspx?AID=487&AcatID=33

http://www.bsh.co.il/ShowArticle2logic.asp?ArticleId=2221&CategoryId=)

ואני לא יודעת מה לעשות. מצד אחד אני עוד רוצה איכשהו לתקן את המערכת יחסים הזאת וזה נורא כואב לי כל העניין הזה ועדיין יש לי רצון בו כ"אבא", ויש גם את הקטע שאני מפחדת על עצמי, על כל מה שהמערכת יחסים הזאת גרמה לי. אני מפחדת שאני אגלה את הנזקים שלה עוד מעט ושאני הולכת להיות בדיוק כמו אבא שלי, שאני הולכת בעל כורחי לאמץ את התפישת עולם שלו...

וואי, סליחה על התחקיר הפסיכולוגי שעשיתי פה לעצמי, יש לי נטייה לעשות דברים כאלה. מצטערת על האריכות והחפירות... זה בסדר, גם אני הייתי מדלגת על כמה פיסקאות... תודה מראש, אני משערת...

עכשיו כשקראתי ראיתי שמצטיירת תמונה די נוראית שלו. אבל לא הכל שחור, אנחנו לא צועקים אחד על השני כל היום, אני לא מתעבת אותו עד עמקי נשמתי והוא לא הרס לי את החיים. למעשה רוב היום אנחנו חיים בשלום יחסי והכל "בסדר" כזה. ואנחנו בית "נורמלי" ו"טוב". יש לו כוונות טובות, באמת. הוא לא בנאדם רע. הוא פשוט בנאדם עם גישה שלילית לחיים ולהכל. ועם אופי לא משהו במילים יפות. מה שכתבתי פה זה התמצות של כל הרע שיש בינינו, אבל יש גם טוב, לפעמים, ואם לא טוב אז יש מין "בסדר" כזה.