פורום פסיכולוגיה - מתבגרים

אני בת 17, והרבה אנשים אמרו לי שאני 'מבוגרת' לגילי, אבל אני לא חושבת כך, לפעמים אני מרגישה טיפשה. אולי כי אני לא מבינה דברים ולפעמים אני לא רואה אותם.

ההורים שלי לא נותנים לי לצאת עד שעות מאוחרות (עד 11 בימי שישי) וזה מציק כי אני מרגישה שצוחקים עלי בגלל זה, ואם חברים שלי יוצאים לאיפהשהו אני לא יכולה, ובנוסף לא נותנים לי לצאת כל יום. הם טוענים שאני צריכה ללמוד. אני מבינה שזה חשוב, כי זה לעתיד שלי, ואם אני לא אלמד ואוציא בגרות, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי.

יש לי גם חבר כבר כמעט שנה. ולפעמים דיברתי עם אמא שלי (אבא שלי לא אדם של 'שיחות נפש', תמיד אני מרגישה דחיה לשיחות האלו, או תמיד הוא מתחיל לצעוק), מדבריה הבנתי שהיא לא נגד זה שיהיה לי חבר אך היא גם לא בעד זה. היא לא מתערבת לי במה שקורה, אך גם לא שואלת מה קורה.

הסברתי לה שאולי אני לא מי שהם רצו שאני אהיה - ילדה של 100 בציונים וילדה שעושה את כל מטלות הבית ועובדת בנוסף לכל זה, היא טוענת שזה לא מה שהיא רוצה, כי היא יודעת שזה לא אפשרי, וברור שכל הורה רוצה שהילד שלו יהיה הכי הכי, ויהיה לו במה להתגאות.

הסברתי לה שאני גם לא מבקשת לצאת כל יום, ואני לומדת כי אני חייבת. היא הבינה את זה ומאז המצב היה נטרלי (לפני זה הרגשתי שהוא שלילי).

מאז שאני קטנה אף פעם לא הרגשתי חום מההורים שלי, ובפעם האחרונה שהם חיבקו אותי, היה אולי לפני שנתיים ביום ההולדת שלי. חסר לי האהבה המשפחתית, למרות שאמא שלי אמרה לי שהיא אוהבת אותי. כבר ויתרתי על זה והחלטתי להיות עצמאית, אני לא משתפת אותם, כי כל פעם יש להם הבעות פנים "זה לא מעניין אותי", או שהם אומרים לי שככה זה לא טוב, או לא יודעת מה.

ותמיד הם מוצאים את הדברים הרעים ולא את הדברים הטובים, וזה נורא מעצבן. תמיד מחפשים איפה להציק.. במיוחד אבא שלי.

עם אמא שלי אני עוד איכשהו יכולה לדבר איתה.. אבל נראה לי כי אבא שלי לא מעניין אותו, או שבהתחלה הוא יכול להתעניין ואחר-כך להתחיל לצעוק או לנסות לעזוב את השיחה ולסלק.

*ולאחר כל הסיפור אני רוצה לשאול - מה אני צריכה לעשות, בשביל שהם יאהבו אותי יותר? ושאני ארגיש קצת חום משפחתי?

...למרות שאני יודעת שהם אוהבים אותי תמיד, ולא משנה מה.... ואני גם מבינה שהם דואגים לי ולא רוצים שיקרה לי משהו רע, אבל הם מכירים את החברות שלי ואת חבר שלי...

כל פעם שאני מתיישבת לדבר עם אמא שלי אני מתחילה לבכות סתם ככה, כאילו רפלקס בלתי נשלט, וזה מעצבן אותי תמיד, זה מראה חולשה, ואם צועקים עלי - אני תמיד מתחילה לבכות ולא יכולה להתמודד ולענות להם (מה שקורה הרבה עם אבא שלי).

*וזאת השאלה השניה - מה אני יכולה לעשות נגד הבכי?

תודה רבה. מתבגרת.