פורום פסיכולוגיה - מתבגרים

שלום לכולם אני שלומי בן 18,בקרוב מתגייס לצבא. ורציתי לספר לכם על החרדה שלי על מנת שתוכלו לעזור לי.

רציתי לשפוך בפני מישהו את הסיפור שלי ואיך בעצם זה הוביל לחרדה שנוצרה אצלי.
ההתחלה של הסיפור קצת מביכה אותי, אני לא יודע, אני בקושי מוכן לספר את זה.
אבל למען עצמי אני חושב שיהיה יותר טוב אם איש מקצוע שמבין כמוך, יוכל להביע את
דעתו בקשר לענין הזה.

הכול התחיל בכיתה י' בשיעור נורמלי באחד מהכיתות בבית ספרנו, זה היה שיעור רגיל
למדנו ופתאום תוקף אותי רצון עז ללכת לשירותים, אני ברוב בישנותי התאפקתי וניסיתי לחכות לסיום
השיעור, עם ההתאפקות התמלאתי בלחץ ופחד אם זה יברח ואני לא יספיק, קצת מוזר לנער שבכיתה י',
אבל מה לעושת. התאפקתי והתאפקתי והשיעור לא נגמר ופתאום זה ברח לי (הקקי). את לא מאמינה
לעצמך איזה בושות זה, אני מאמין שאף אחד מהכיתה לא שם לב, אבל היו ילדים שאמרו בדרך לכיתה
מהשיעור "מה זה הריח הזה?", "מאיפה הוא בא?", ואני מת מבושה, לא יודע מה לעשות, הבית ספר
לא היה קרוב לבית שלי, הייתי אבוד. החלטתי ללכת לכיתה כאילו לא קרה כלום, אבל אז החלטתי
שאני חייב לעשות ככה כי זה בלתי אפשרי לשבת בכיתה אחרי הכול.

הלכתי למנהל שהיה אחראי על הכיתה שלנו באותו יום, כי המורה הייתה בחופש, סיפרתי לו סיפור
הזוי על כאב בטן ושאני חייב ללכת הביתה לנוח, ואני חייב להתקשר לאבא שלי שיבוא ויקח אותי
הביתה. כך היה התקשרתי לאבא שלי, ויצאתי מהמנהל שאני אומר לו שלא יספר על מה שקרה
פה לאף אחד. תחשבי כמה קשה היה לי לעשות את זה כי הייתי ביישן יותר גדול ממה שאני עכשיו.
אחרי שדיברתי עם המנהל, חזרתי לכיתה מבויש, ולקחתי את הדברים שלי והלכתי לחכות לאבא שלי.
כמובן הוא בא ולקח אותי, ואל תאמיני כמה זה היה מביש לספר לאבא שלי על הכול, לא סיפרתי לו בפרטי
פרטים כמו שאני מספר לך כאן, זה היה הרבה יותר מהיר ובפחות תיאורים.
חזרתי הביתה. ומאותו יום אפשר להגיד שחיי השתנו לרעה.

זה השפיע עלי המון האירוע הזה, עד היום אני לפעמים נזכר בזה. הימים עברו אחרי האירוע הזה,
ופשוט האירוע הזה לא עזב אותי מאותו יום שזה קרה. השירותים קרוב לכיתה הפכו למקום שאני מכיר
הכי טוב. פשוט הייתי יוצא פעמים רבות מהשיעור והולך לשירותים מחשש שזה יקרה לי שוב, לפני שיעורים
הייתי הולך לשם, הכול מאותו חשש שמא זה יקרה לי שוב. אל זה הצטרף כאב בטן, שאני חושב שהוא
נגרם ברגעים שאני בחרדה הזאת,זה לא עזב אותי הרבה ימים אחרי האירוע,
אבל בוא נגיד שזה נרגע קצת לקראת הבגרויות שהיו באותה שנה. קצת שכחתי מזה אבל לא לחלוטין,
זה כל פעמים שהייתי הולך כמה וכמה פעמים בטיולים, לשירותים, הכול מאותו חשש שהאירוע שעברתי
יחזרו שוב. הייתי הולך כמה פעמים להוציא הכול, לרוקן את הכול רק כדי שחס וחלילה אני לא ירצה
ללכת לשירותים. אני חושב שברגעים האלה התחילה הבעיה שלי, העובדה שזה קרה בפני כולם והם לא שמו
לב, גורמת לי עכשיו פשוט לפחד מחזרה של אותו אירוע בפני כולם. הכול מלווה בכאבי בטן קלים שמתחילים עם
הגעתי בבית ספר ונמשכים במשך היום עד לשעות הבוקר המאוחרות (11-12).

אז ככה הסתיימה לה השנה, בקיץ הייתי מאוד רגוע, לא חשבתי על זה יותר מידי הימים עברו נסעתי לחו"ל,
מה שלא מנע ממני ללכת כמה פעמים בשדה תעופה לשירותים, להזכירך הכול מאותו חשש.
אני חושב שאותו חופש עשה לי טוב, די שכחתי מהנושא הדחקתי אותו, אבל לא שכחתי ממנו לגמרי.
התחילה לה השנה של כיתה יא', הייתי הרבה יותר רגוע מאשר הייתי בכיתה י'. היציאות לשירותים פחתו
ונהיה לי הרבה יותר טוב, החיים היו די טובים באותה תקופה, יצאתי מהביישנות שלי, לא לגמרי אבל יצאתי,
הייתי יוצא הרבה עם חברים, הייתה לי עבודה קבועה בסופי השבוע, כאמור לא חשבתי על האירוע הרבה.

אבל פתאום ביום בהיר, בערך חודש-חודשיים לפני אמצע השנה, קרה לי אירוע דומה, אלא שהפעם, בגלל שלמדתי
מאירועים קודמים, כן הספקתי לצאת לשירותים והכול נגמר בסבר פנים יפות. אבל משם כנראה כבר לא יצאת בטוב
מבחינה נפשית, מאותו רגע התחילו לי חרדות, האירועים של השנה שעברה חזרו אליי. הכול פתאום חזר. כל הימים
שבהם הייתי רגוע חזרו אלי כמו בומרנג. שוב היציאות הדחופות לשירותים באמצע השיעור. אני עד עכשיו לא מבין איך
הצלחתי להשיג ציונים טובים בכיתה יא' בבגרויות, בגלל שפשוט לא הייתי מקשיב בשיעורים. הדבר היחיד שהעסיק אותי,
וליתר דיוק הפחיד אותי זה שמא יקרה לי אותו אירוע שוב. הייתי ממש פוחד בקטע הזה. כל בוקר הלכתי לבצפר עם מן כאב בטן שלדעתי מופיע בשעות פחד וחרדה מהאירוע. ונעלם לאחר מספר שעות. שוב
הייתי צריך לצאת לשירותים ולחזור, הכול אותו דבר כמו בכיתה י'. נהייתי ממש בנאדם פחדן מאז.
הלכה ונגמרה לה השנה שאני מצליח כל פעם להיחלץ מאותם אירועים בדרך נס, כל מקום שהיינו הולכים אליו
עם הכיתה הייתי ישר בוחן ומחפש את השירותים. אל תשאלי איזה סיוט זה. אני פשוט לא יודע מה לעשות בקשר לזה.
ניסתי איכשהו לשכנע את עצמי שזה כלום, שאני בנאדם רגיל. הייתי רואה בטלויזיה אנשים בשידור בכל מיני תוכנית
אירוח למיניהם וחושב לעצמי, מה הם יעשו אם יכאב להם הבטן והם יצטרכו לשירותים. זה פשוט העסיק אותי
כל הזמן וזה לא נפסק אפילו השנה.

אז התחילה לה כיתה יב' שאני כאמור עם אותם חששות וכאבי בטן בבוקר.
סיימתי את יב' ונראה לי שהלחץ וחרדה רק נהיו גבוהים יותר. אני מוצא את עצמי יושב לפני כמה
ימים בבנק, ביקור רגיל, אין מה שיפריע לי וכמו תמיד אני מכניס לעצמי לראש שהבטן חייב לכאוב, ומה יקרה
עם אותו אירוע, ותמיד זה חוזר. אני לא יכול לשבת בשקט במקומות ציבוריים בלי שפתאום יחזור הכאב בטן הזה
שיפחיד אותי. מה שאני מפחד ממנו זה שיהיה לי כאב בטן לא רגיל ואז אני לא יוכל ללכת לשירותים ויחזור אותו אירוע.
זה פשוט לא עוזב אותי אני כל הזמן מרגיש את הבטן ובודק אם אין כאבי בטן, כל מקום שאני נמצא בו, כל דקה וכל שעה,
בבית אפשר לחיות עם זה כי זה רגע, אבל בחוץ שאני בין אנשים זה בלתי נסבל. והדגש הוא שזה קורה שאני נמצא בין אנשים,
כנראה שהביישנות שלי משחקת תפקיד נכבד, או שזה בגלל האירוע שבו הייתי נוכח בין אנשים, מה שגרם לי כנראה לפתח לעצמי
פחד, חרדה מסוימת.
את לא תאמיני אני מפחד לפגוש אנשים אחד על אחד, אנשים שאני לא מכיר בדרך כלל, זה ממש גורם לי לחרדה, זוכרת שסיפרתי
שהייתי אמור להופיע בפני כמה אנשים, את לא תאמיני איזה חרדה הייתה לי כמה ימים לפני, הייתי ממש משותק ובדיכאון,
לא היה לי תיאבון, פחד לא נורמאלי, ושהייתי במקום, הייתי ממש פקעת שעומדת להתפוצץ.

לאחרונה אני עומד לפני גיוס וזה ממש ממש מפחיד אותי. אני לא יודע איך אני אצליח לשרוד את זה. איך אני אשב שם בכיתה בלי השירותים, אני לא יודע איך אני אעמוד בפני היחס בצבא, אני לא יודע איך אני אעבור את זה עם החרדה הזאת שאני לא מצליח להיפטר ממנה , לא מצליח, אני מנסה לשכנע את עצמי אבל פשוט כלום לא עוזר. זה מופיע שוב ושוב. כמה חזק שאני לא יהיה.
בימים אלו עולות לי מחשבות האם לספר לאימא או לא לספר, והחרדה רק בשיאה.

מקווה לשמוע קצת עצות, שלכם שלומי.