פורום פסיכולוגיה

דוקטור שלום!

אני ביסודי איש שקט, מופנם וסגור, ואפשר להוסיף גם בודד, או יותר נכון "מבודד" מאחר ואין לי הרבה חברים או אנשים שאני בקשר איתם. וזה בעיקר מתוך בחירה עצמית. כואב לי שכך דברים מתנהלים אצלי בחיים, אבל לכורח המציאות היומית והילדות הלא-קלה שעברתי עקב מום מולד בפנים, הבדידות "טובה" לי ושהיה במחיצת אחרים, גורמת לי לפאניקה וחוסר נוחות קשה - ובעצם, להרגשה עוד יותר מדכאת של בדידות. כלפי חוץ אני מנסה שלא להראות את הכאב והסבל שאני עובר, וכנראה די מצליח בכך.

כמובן שאיני מעוניין להיות בודד, אבל איני מצליח ליצור איזשהו קשר עם העולם החיצון, או עם המין שני, ברגע שאני מרגיש שאני "מתקרב" למישהו או מישהי , מייד מופעל "מנגנון הגנה עצמית" והקשר מנותק על ידי, אני פשוט מנתק מגע ו"נעלם". הגעתי למצב שבו אני שוקע בתוך עולם דימיוני, שבו הכל טוב ויפה, אבל בו בזמן גודל הפער מן המציאות ובכך איפשהו נגרם עוד נזק.

אני יודע שזה שכיח שאנשים מתכנסים בתוך עולמם הדימיוני, אבל כל יש איזון בין שני העולמות אז אין בעיה. אבל אני פוחד שאצלי ישבר האיזון בין העולמות ויגרם לי נזק בלתי הפיך..

מה לעשות?