הוספת הודעההוספת תגובה פורום דיכאון אחרי לידה - ראש הפורום

דיכאון אחרי לידה?

נאפנאף(10.7.2011, 16:21)

שלום,

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד רציתי את מה שיש לאחרים. רציתי משפחה שורשית ישראלית, שלי היתה משפחת עולים ממערב אירופה וארה"ב. רציתי להצליח בלימודים (בלי להשקיע יותר מידי מאמץ). רציתי חבר כמו לכל הבנות האחרות בבני עקיבא. רציתי להיות חברותית. רציתי להתחתן. רציתי ילדים. רציתי את כל הדברים הללו כי רציתי להיות כמו כולם. אני לא יודעת אם רציתי את זה כי באמת אני רציתי או כי ככה ראיתי שיש לאחרים (בעיית קינאה רצינית). באמת, לא הצלחתי להשיג את הכל וגם את מה שכן השגתי לא הלך בקלות.

משפחה שורשית לא השגתי אבל השלמתי עם המשפחה שלי והיום אני מעריצה את ההורים שלי והסבים והסבתות שלי. התחתנתי יחסית בגיל מאוחר (34. אחרי שהלכתי לטיפול והבנתי אילו מקלות בגלגלים אני מכניסה לעצמי ומונעת מעצמי הצלחה).

אחרי החתונה ניסינו להכנס להריון (מבחינתי, כי כולם סביבי היו בהריון וגם אני רציתי לסמן וי של הצלחה ליד המשבצת של הריון). כשלא הצלחנו להכנס להריון במשך שנה הלכנו לבדוק מה הבעיה. לא גילו שיש בעיה אבל ישר התחלנו ביפולים ובאמת לאחר הטיפול הראשון נכנסנו להריון עם תאומים. אני שמחתי מאוד מזה שהצלחתי להכנס להריון אבל לרגע לא חשבתי שבאמת אני אלד (אני קוראת לזה הכחשה). החודשים עברו ובשבוע 35 ילדתי בניצוח חירום בהרדמה מלאה. הלידה היתה כמעט במקרה. לא תיכננתי ללדת באותו היום. הלכתי לבדיקה בקופת החולים ומשם הפנו אותי לבי"הח עם צירים ועם חשד למצוקה של אחד העוברים. ומאז אני אמא לתאומים.

אני דיי הייתי בשוק אחרי הלידה ובכלל לא מוכנה (פיזית ונפשית לגדל את הילדים).

כיום, על פניו אני אמורה להיות מאושרת. יש לי בעל שאוהב אותי, תאומים חמודים ובית שעברנו אליו אך לא מזמן.

אבל אני לא מאושרת.

אני חרדה לקיום הכלכלי שלנו (בעלי ואני עובדים -אני טרם שבתי לעבודה אך אשוב בקרוב-אך איננו מרוויחים מספיק בשביל שנוכל לכלכל את עצמינו. יש לנו שאיפות לעתיד טוב יותר אך זה יקח זמן). אני נמצאת רוב היום לבד עם התאומים -בעלי חוזר בשעות אחה"צ או הערב. אני אמורה לשוב לעבודה אך לא מרוצה מהעבודה שלי ומרגישה שאני לא ממצה את עצמי. אני חרדה להתפתחותם של ילדי. כשהם לא מתפתחים באותו הקצב או לא מתפתחים לפי הציפיות של אחיות טיפת חלב אני נכנסת ללחץ. וכדי להכביד עוד יותר כולם מסביב מדברים איתי על הילדים ועל כמה שאני בטח מאושרת ואיז חמודים הם. בא לי לצעוק בחזרה: "תעזבו אותו בשקט. אני לא מאושרת. לא טוב לי. אני לא רוצה עוד ילדים. ובכלל אני חושבת שעשיתי טעות" (היום שכבר יש לי אותם אני יודעת שהם חמודים ואני לא רותה שיעונה להם כל רע)

כדי לסכם את המכתב הארוך.... לא טוב לי. רוב הזמן אני עצובה. אני בוכה הרבה ולא רואה באופק עתיד טוב בשבילי. הרבה פעמים אני חושבת "בשביל מה הייתי צריכה את זה?" הילדים חמודים אבל אני מרגישה שהגידול שלהם "גדול עלי". אני מרגישה בכלל שהחיים האלה "גדולים עלי".

האם אי פעם אני אהיה מאושרת ויהיה לי טוב? אני רוצה להיות מאושרת ולשמוח בעבודה שלי. מה עלי לעשות?

מצטערת על המכתב הארוך הרגשתי שאני צריכה לפרוק תסכולים של 4.5 חודשים.