פורום ייעוץ להורים לילדים בגיל הרך

שלום רב,

אשמח לקרוא את דעתכם.

אני נשוי ולנו שני בנים, בן 6.5 וחצי ובן 4. זוגיות סבירה, לא פוצי מוצי, לא ממש מרוחקים. אין לנו מצוקות כלכליות, משפחה ממוצעת לחלוטין.

אנחנו שותפים מלאים לעשייה בבית. אני שותף לכל עבודה במשק הבית, נוכח ועוזר בכל בבוקר ובכל ערב בימי השבוע, נוכח בסופ"ש, אין כמעט דבר שנופל באופן בלעדי על כתפי אשתי. לכל אחד את הזמן האישי שלו, בעיקר לאשתי שלפחות פעמיים בשבוע נעדרת לטובת ספורט (כל אימון לפחות 4 שעות), אשתי גם יוצאת ומבלה. רוצה לומר שלא ניתן לומר שהמשפחה והילדים קושרים את אשתי לבית או מונעים ממנה להשקיע בעצמה ובשבילה. ומכאן שהסיטואציה שאני מביא אינה מקורה בקושי אישי של הורה אחד שנושא בכל הנטל.

הילדים שלנו ילדים נהדרים אבל פעמים רבות לא ממושמעים וחצופים. קללות כמו זין, סתומה, מפגר, אפילו בת זונה יכולים להיזרק לחלל האוויר מידי יום ואף מספר פעמים במהלך היום. הילד הקטן בגן חווה את הגן עם קשיים, כשנשאל איך היה בגן הוא עונה "ככה ככה", יש מצבים בהם הוא נושך, מקלל ילדים ואף את הגננות. אצל הגדול שבכיתה א' כבר התקשרו בחמש הזדמנויות שונות מהבית ספר להלין על התנהגותו החצופה כלפי המורים וכלפי סגל הצהרון. כל בוקר ההתארגנות הנה מלחמה, כל משימה (להתלבש, לצחצח שיניים) צריך לבקש אין סוף פעמים. לפעמים הטונים עולים (בעיקר שלי, הנובעים מתסכול מתמשך מעצם העובדה שהילדים פשוט אינם סופרים אותנו). יש גם הרבה רגעים קסומים שהילדים נהדרים, אבל מלחמות, אי הקשבה וקללות קיימות על בסיס יום יומי.

לי קשה שהילדים אינם קשובים ואינם ממושמעים. קשה לי שהילד בגן לא מצליח להעביר את רוב ימות השנה מבלי לחוות 'אירועים' (גם אם מדובר באירועים קטנים). לא מקובל עלי שאני צריך לקבל כל חודש וחצי/חודשיים טלפון מהבית ספר על כך שהבן שבכיתה א' אינו קשוב למוריו. קשה לי שכל בוקר ההתארגנות מלווה בתחינות, בבקשות חוזרות ובאופן כללי קשה לי ששמים עלי קצוץ. קשה לי במיוחד הפה הגורה שלהם (קללות הם לא שומעים בבית).

אין סוף פעמים פניתי לאשתי והצעתי שביחד ולחוד נפעל לשיפור המצב. הצעתי ייעוץ פסיכולוגי, הצעתי טבלת 'הצלחות' לילדים, הצעתי שנעבור קורס באדלר. הבעיה שאשתי ואני בגישה שונה לחלוטין בנוגע לחינוך ילדנו. אשתי רוצה להכיל את האירועים, בעיניה ילד שעומד על שלו בבית הספר ולא סר למוריו זה משהו שמתקבל על הדעת ולכן היא אינה ממש מתרגשת מהסיטואציה וחושבת שהמורים ומנהלת הבית ספר צריכים לדעת להתמודד עם התנהגותו של הילד. היא חושבת שהילד הקטן צריך להתבגר, גם אם התנהגותו החריגה חוזרת בגן הקודם וגם בגן הנוכחי. במסיבת הסיום בגן כל הילדים לקחו חלק בפעילות, הילד היחיד שסירב לקחת חלק היה הילד לנו, ישב בצד, סירב להשתתף, בעיני אשתי זה לגיטימי לחלוטין, לא חריג באופן שמחייב התערבות, "הוא יתבגר".

בעוד שאני תומך בדוקטרינה חינוכית יותר שמרנית, אשתי ההיפך הגמור ממני. אשתי בדוקטרינה של הכלה. אז הצעתי לה שנעשה קורס באדלר, וכך היה. העניין הוא שבאדלר מלמדים כיצד להיות הורים, זה נהדר אם מאמצים את הגישה מראשית הדרך. כשהמצב 'עקום' (כמו שלנו) נדרשת לעניות דעתי מאמצים וגישה קצת יותר קשוחה בשביל להחזיר/ליישר את הילדים למסלול סביר. כל אשר אני רוצה הוא בית שלוו עד כמה שניתן. שנזכה בכמה בקרים שניתן לצאת מהבית מבלי לריב, שהילדים ידעו לקבל גם תשובה שלילית (כמו אין ממתקים) וזאת מבלי לעשות סקנדל.

באופן אישי אין לי בעיה להציב גבולות, אני חושב שילדים חייבים בגבולות, צריכים גבולות. עם אשתי אין גבולות, ילד יקלל אז היא לא תתמודד אלא תכיל (היא אוהבת את המילה 'הכלה'). אם הגענו למסקנה שהטלפונים הניידים הוא מקור לבעיה, שכן כשהם עם הטלפון אז הם שקועים בתוכו ולא ניתן להניע אותם לעשות דברים אחרים, אז אנחנו מסכמים בינינו (אשתי ואני) שאנחנו נועלים את הטלפונים ומונעים מהם גישה למכשירים וזה בדיוק מחזיק כמה ימים, כי במקום להתמודד אז קל יותר לאשתי 'להחליק' ולאפשר להם לחזור לעשות שימוש בטלפונים.

אני לא מוכן להיות השוטר הרע, זה שמציב גבולות בעוד שהגבולות לא קיימות במשמרת של אשתי. אני מאמין בחזית אחידה. אם לא ממש אחידה אז פחות או יותר אחידה. אבל לא שונה בתכלית.

אני סוג של היפוכונדר, כשאני מרגיש משהו פיזי לא תקין אני נלחץ. ובתקופה האחרונה אני סובל מהרבה מחושים. ברור לי לחלוטין שהמיחושים שלי קיימים, ברור לי שבסבירות רבה מקורם פסיכוסומטיים. היום אני חושב שזה נובע מהלחץ והעצבים שהתא המשפחתי מייצר עבורי. מה לא עשיתי ברמה האישית בשביל לטפל בעצמי ולהפחית מהלחץ. הלכתי לפסיכולוג, התחלתי לקחת כדורים, התחלתי להתאמן, אוכל יותר טוב, עברתי סדנת ביופידבק, עושה מדיטציות של נשימה, עברתי אין ספור בדיקות (נכנסו אלי מכל החורים) בשביל לשלול בעיה פיזית. באמת עשיתי הכל להבין מה מקור הלחץ. אין לי לחץ בעבודה. יש לי מלחמה בתוך הבית. אני משתדל להיות הכי כנה עם אשתי, אני מסביר לה שלא טוב לי, אני מסביר לה שהמצב אינו יכול להמשיך כך, אני מבהיר לה שבריאות הנפש שלי חשובה לי יותר מהזוגיות שלנו ולכן אני מתחנן שתפעל יחד איתי אל מול הילדים בשביל לאזן את מפלס האנרגיות בבית. אבל ללא הועיל.

אמרתי לאשתי, אני מוכן להירתם לכל מהלך, להשקיע כסף בכל ייעוץ צד שלישי לטובת העניין, העיקר לשפר את המצב. אני מתאר בפני אשתי את הסיטואציות הבעייתיות שקורות בבית, אני מבקש ממנה שתסביר לי כיצד היא מתמודדת בסיטואציות, מהי הדרך החינוכית שהיא נוקטת על מנת לשפר את המצב, אין תשובות. אני מוכן לאמץ את הגישה שלה אם הייתה מוכיחה שתפיסת עולמה עובדת, אבל חמוצים. כשאני מסביר לה שהתגובות שלה בסיטואציות מנציחות את המצב ומאפשרות הישנות הסיטואציות היא קוראת לזה 'הכלה'.

אם הייתי מקבל את המושכות הייתי מנהל את המשפחה אחרת. כשילד מקלל סוגרים את הבסטה, באותו הרגע מפסיקים פעילות וחוזרים הביתה, מיד לחדר. אחרי ארבע-חמש מאורעות כאילו הילד יבין שיש תוצאה למעשיו. הילד לא התנהג יפה בבית הספר אין חוגים, אין פעילות כיפית. המצב היום הוא שמה שהם לא עושים או לא עושים או אומרים... שום דבר לא ישפיע על הלו"ז שלהם.

וכאן באה השאלה שלי. האם ציפיותיי מוגזמות? האם סביר שילדים בגילים האלו יקללו על בסיס יומי, האם סביר שעל בסיס יומי צריך לנהל עמם משא ומתן עמם על כך צעד ושאל? האם צריך להכיל את כל מה שהם זורקים לעברינו? האם סביר שמשפחה בה שבני הזוג רואים את החינוך באופן כל כך שונה יכולים לנהל משפחה נורמלית?

מה שאני מתאר פה, תיארתי בפני אשתי אין סוף פעמים וזכיתי למעט מאוד מענה ושיתוף פעולה, מה אתם חושבים?