קהילת הריון ולידה

בוקר טוב לכולן ושבת שלום. מצ"ב סיפור הלידה. שיהיה לכולן יום נ-ה-ד-ר

לומר שפחדתי מאוד מהלידה ומהכאבים הנלווים אליה זו המעטה. הייתי מבועתת. כמי שסובלת מפוסט טראומה וחרדה מכאב, שנובעים מהתערבויות רפואיות מרובות בילדות רציתי רק ניתוח קיסרי. ניתוח הוא פרוצדורה אמנם כואבת אבל לצערי מאוד מוכרת. מאידך, כאב של לידה זה הבלתי נודע..... ביקשתי קיסרי. התחננתי לקיסרי. חששתי שלא אשרוד לידה.....

בחודש חמישי התחלתי מעקב הריון חודשי בהדסה אצל ד"ר מנכותה המדהים, האחראי על חדרי הלידה בהדסה. כל ביקור במרפאה היה מלווה בחרדות ובבכי שלא הרפו. שוב ושוב דנו באפשרות של ניתוח לעומת האפשרות של לידה וגינלית. בחודשים הבאים כל יום כמעט שיניתי את דעתי בעניין אופן הלידה. יום אחד הייתי בטוחה שאלד בניתוח קיסרי – ולמחרת בלידה רגילה וחוזר חלילה. נוכח עוצמת החרדות נקבעה פגישה בנוכחות המרדים המילדותי ד"ר גינוסר יהודה המקסים. למזלי הרב החרדות שלי קיבלו תשומת לב ונלקחו ברצינות רבה מאוד על ידי הצוות כולו. עשינו קורס הכנה ללידה. באחד השיעורים האחרונים הראו סרט של לידה. מרוב חרדה התחלתי לבכות שם ... ליד כולם..... אוי לבושה....כמובן שאחרי הסרט הודעתי שאני עומדת על קיום לידה באמצעות ניתוח.

ד"ר גינוסר החליט לקחת אותי כפרויקט אישי והודיע כי בכוונתו ולעשות לי חוויה מתקנת ולדאוג שלא אסבול פעם נוספת. האיש / המלאך הזה ראה חשיבות עצומה לכך שלא תישאר טראומה נוספת מהלידה כדי שלאוריאן יהיה בבוא היום אח/אחות..... ד"ר גינוסר העמיד עצמו לרשותי 24 שעות 7 ימים בשבוע והבטיח לבוא לבית החולים במיוחד כאשר אתחיל ללדת גם אם לא יהיה במשמרת. ולא, לא נדרשתי לקחת אותו באופן פרטי. בסופו של דבר הסיכום היה שאני אנסה לידה רגילה עם אפידורל בפרוטוקול / קוקטייל תרופות מיוחד בשלב מוקדם מאוד של הלידה. עוד הוסכם כי במידה והאפידורל לא יתן מענה לכאבים אוכל לבקש ניתוח קיסרי ואנותח. עדיין לא נרגעתי. באופן פרדוקסלי רק לאחר שהגעתי להשלמה עם האפשרות שלא אשרוד לידה, על כל המשתמע מכך, הצלחתי להתגבר על החרדות. זה היה רק בחודש התשיעי.

ביום 7.5.2006 התחלנו סיוד בבית, שיוף של קירות וכו'. זו היתה טעות לעשות את זה בשלב כ"כ מאוחר של ההריון. אנחנו גולים מהבית לבית של אחי למספר לילות בגלל הריח.... אח"כ צריך להחזיר את הבית לקדמותו. פרויקט. ביום 11/5/2006 הבית כמעט מסודר ונקי מוכן לקבלת הקטנה. ביקור אצל רופא הנשים באותו היום. לחץ הדם גבוה קצת (130/90) בעיקר נוכח הערכים שלפני ההריון (90/60) הוא מודיע לי באופן ענייני. ביום ראשון על הבוקר אני צריכה להתייצב למעקב נוסף.

מאז ערב יום העצמאות במשך 10 ימים בערך היו לי כל מיני תחושות לא ברורות, לחצים, כאבים, דקירות, רצון מוגבר להקיא אבל בלי הקאות. הרבה ריצות לשירותים. המעיים עבדו שעות נוספות. התחלתי לכרוע מספר פעמים ביום כדי לחזק את השרירים וכדי להגמיש את מפרקי האגן. היו עוד כמה לילות של נדודי שינה/צירים באים והולכים אבל ללא שום התקדמות.

יום שבת בלילה. שוב צירים. חלקם כל חמש דקות. בסוף אני נרדמת. יום ראשון בבוקר 14/5/2006. אני קמה אוכלת משהו וישר מקיאה את הנשמה. בהחלט לא דרך נעימה להתחיל את השבוע. אני כבר יומיים אחרי התל"מ. בתוך תוכי אני מרגישה שאין סיכוי שהעוברית שלנו תצא ללא זירוז. אני מרגישה שהגוף שלי מתנגד ללידה. אני לא מוכנה עדיין נפשית ללדת. אני מתארגנת לצאת להדסה לחדר לידה למעקב. עקב בעיית החניה בביה"ח רמיו החמוד מסיע אותי לשם ונוסע לעבודה. אני נוסעת להדסה מתוך ידיעה שכעבור שעתיים שלוש אני שוב בבית.

בודקים שתן. יש חלבון 2+. לחץ הדם שוב גבולי. בנוסף יש כאבים ברום הבטן כבר כמה ימים. בעיקר מצד ימין. מחברים למוניטור ומתברר שיש צירים סדירים ותכופים. אני לא מרגישה אותם. בבדיקה אין תנאים ללידה. הצוואר סגור, קשה, והעוברית גבוהה בספינה 3-. הרופאה ד"ר שושני אורלי מודיעה לי שיש לי רעלת הריון קלה ומחליטה שאני נשארת לזירוז. אני מתחילה לבכות. זה אומר שעוד כמה שעות אני אמורה ללדת..... אני לא מוכנה נפשית. אני בכלל תכננתי לחזור הביתה....

לשמחתי אין גבול כאשר מתברר שאין מקום בחדר לידה. יש עומס ו -3 זירוזים נוספים שכבר התחילו. אחרי כמה שעות שולחים אותי למחלקה. באופן פלאי מכניסים אותי לחדר של הדסה. הדסה היא חברה של אמי. היא בת 52 והיא ילדה תאומים בנים בלידה ראשונה מספר ימים לפני כן. הדסה מכירה אותי מגיל 7 בערך.... נחמד להיות בסביבה מוכרת ותומכת. שוב מחברים אותי למוניטור למשך 3 שעות. לעוברית יש האצות בדופק. עדיין יש צירים יפים כל 5 דקות בערך. אני לא מרגישה אותם בזכות מכשיר הטנס המופלא. הצירים הולכים ובאים. אין להם בד"כ דפוס קבוע. לפעמים התחושה היא של ציר אחד ארוך ומתמשך... בלילה לא ישנו בכלל. הדסה לא הרגישה טוב וקיבלה עירוי דם. כל הלילה נכנסו ויצאו רופאים לבדוק אותה. בבוקר רמיו הגיע. בדיעבד אני חושבת שההשהייה הזו במחלקה היתה מעולה עבורי. היא נתנה לי את הזמן שהייתי צריכה כדי לעכל שעוד מעט אני נכנסת ללידה..... שעוד מעט אהיה לאמא....

למחרת ב- 12:30 בדיוק כאשר סיימתי לאכול מגיעים לחדר האוכל של המחלקה ושולפים אותי משם. התפנה מקום בחדר לידה ועלי והזדרז לגשת לשם. אפילו לא איפשרו לי לאסוף את החפצים שלי מהמחלקה. בחדר לידה פגשנו את המיילדת אתי יונה שהעבירה לנו את הקורס הכנה ללידה. כמה נעים לפגוש פנים מוכרות וידידותיות. גם ד"ר מנכותה שם. הוחלט על זירוז מיידי. שוב בדיקה. אין תנאים ללידה מלבד צירים לא סדירים ומחיקה חלקית של כ- 70%. אני שואלת את אתי אם אני עומדת למות....

ממקמים אותנו בחדר השהייה (זה חדר שבו ממתינים לפני שעוברים לחדר לידה). בשעה 13:30 ד"ר מנכותה שם לי מעין נר (בשם פרופס אני חושבת) עם חוט בקצה שנראה כמו טמפון כדי לרכך / לקצר את צוואר הרחם. הנר יותר עדין מפיטוצין. כעבור שעתיים שלוש מבצבץ ראשו של ד"ר גינוסר בדלת. שלום הוא אומר לי. אני מתעניינת אם הוא במשמרת והוא משיב שלא. מתברר שהוא דאג לכך שיודיעו לו מתי אני מגיעה ללידה ומיד כשנודע לו שאני שם הוא מגיע לראות שהכל בסדר. אני נשארת חסרת מילים. כמה אנשים טובים פגשתי בדרכי....

לאחר התלבטות ד"ר גינוסר מציע לי להתחבר לאפידורל כבר בשלב זה. שלא יהיה מצב שיהיו כאבים ולא יימצא רופא מרדים באזור. ד"ר גינוסר מכין לי קוקטיל מיוחד של חומר. כמות מזערית אבל אפקטיבית כדי לעבור את השלב הלטנטי ללא סבל. הוא גם מציע לי מכשיר שבו אני יכולה לשלוט על כמות החומר. המיילדת אתי יונה מסייעת בידו והוא מחבר לי אפידורל. זה קצת כואב אבל באמת לא נורא. מהחלק הזה דווקא לא פחדתי. ד"ר גינוסר אומר לי שאין סיבה שלא אוכל להמשיך להסתובב עם האפידורל בשל המינון הנמוך. את לא חולה הוא אומר לי. את יולדת! לפני שהוא הולך הוא אומר לנו שאנחנו יכולים להתקשר אליו הביתה גם בלילה אם יש בעיה.

רמיו הולך הביתה. אמרו לנו שזה יקח המון שעות. כדאי שינוח שיהיה לו כוחות ללילה. המשמרת מתחלפת כולם הולכים. אין כאבים. גם אם היו לא הייתי מרגישה בגלל האפידורל. פתאום נראה לי החיבור לאפידורל מיותר. רגל שמאל גם כבדה ונרדמת. אני מבקשת מהמיילדת דפנה לנתק אותי מהאפידורל. מנתקים אותי אח"כ סוגרים את המשאבה. אני לא הבנתי שפתיחת המשאבה מחייבת נוכחות של רופא מרדים.... על זה אצטער בהמשך. רמיו חוזר מהבית ומחבר אותי למכשיר הטנס שמקל על הצירים. אנחנו יוצאים לחדר המתנה להסתכל קצת בטלויזיה. אחרי חצי שעה אני חוזרת לחדר. לא יכולה להתרכז בגלל הצירים/הכאבים.

עד 22:30 הייתי בלי אפידורל. עד 22:30 כבר מתפתחים צירים יותר כואבים. יש גם לחצים למטה מקדימה ומאחורה. אני מבקשת שיחברו אותי לאפידורל. אומרים לנו שהמרדימה גליה תגיע עוד 5 דקות. עוברים 20 דקות והיא לא מגיעה. לא נעים לי להתקשר לגינוסר ולהביא אותו מהבית. בכל זאת לילה. ואז מקרה חירום. אנחנו שומעים את המילים "צוות לחדר ניתוח". אני מסתכלת ברמיו ומבינה למגינת ליבי שהמרדימה לא תבוא. איזה מצב.... אני כבר מחוברת לקטטר של האפידורל.... המכשיר עם החומר עומד לידי... וכל מה שחסר זה מרדים שיחבר אותי למשאבה.... איזה תסכול נוכח הצירים כל כמה דקות. למזלי החלק הזה נמשך שעה וחצי בלבד. חיה, תומכת הלידה שלקחנו כדי לסייע בלידה, מגיעה. אני מבקשת אפידורל.... וממלמלת מתוך כאב "זה לא היה אמור להיות כך....". המיילדת מביאה את ד"ר לב הרופא כדי שיזריק לי תוספת של אפידורל ישירות לתוך הקטטר בלי לחבר את המשאבה. זה בעצם עזרה ראשונה עד שהמרדימה תגיע. אבל קודם צריך מוניטור. עושים מוניטור. רוצים לבדוק אם יש כבר פתיחה. אני מסרבת לבדיקה. קודם אפידורל אח"כ מה שהם רוצים.

חיה עוזרת לי לעבור את הצירים. אנחנו נושמות יחד. היא מדריכה אותי כיצד לנשום. היא מלטפת את ראשי. יש לה מגע קסם בידיים. חיה מעודדת אותי. צירים זה טוב. עוד מעט התינוקת תגיע.

לפי המוניטור העוברית במצב טוב. ד"ר לב מזריק לי את התוספת לקטטר. הכאב מתחיל להתעמם תוך כמה דקות. רק אז מופיעה הרופאה המרדימה. המיילדת ורה עושה בדיקה פנימית. בגלל האפידורל אני כמעט לא מרגישה. יש פתיחה של 1.5 ס"מ והקטנה ירדה לספינה 0, כלומר היא נמוכה ויש צירים סדירים. יייייששששש!!! זאת אומרת שעברתי את רוב השלב הלטנטי – חרף החרדות – כמעט בלי אפידורל. ורה מוציאה את הנר. הרופאה המרדימה מחליפה את הקוקטייל של האפידורל יותר חזק. אחרי שעה נוספת בשעה 11:30 לערך כבר יש פתיחה של 2.5 ס"מ. הראש נמוך. אני עושה חשבון מהיר בראש. 1 ס"מ כל שעה כלומר עוד 8 שעות.... בעזרת האפידורל אני לא ממש סובלת. יש לחצים יש כאב כמו של מחזור רק יותר חזק. אפשר בהחלט לעמוד בזה. מדי פעם אני מוסיפה לעצמי אפידורל בשירות עצמי. בפעם הבאה שבודקים והרבה יותר מהר מהצופה כבר יש פתיחה של 4 ס"מ. המיילדות מזדרזות להעביר אותי לחדר לידה מס' 7. אני לא מרגישה את הרגליים. אני גם לא יכולה להזיז אותם לבד. זו תחושה לא כ"כ נעימה.

בחדר לידה שוב מחברים למוניטור. חיה מעמעמת את האורות ומציעה לשנינו לנסות לישון. אני כבר ערה 36 שעות ברציפות ומאוד עייפה. אנו נרדמים לשעה אולי שעה וחצי. אני פותחת עיניים בשל התחושה שמישהו עומד לידי. אני רואה את חיה היא עומדת קרוב למוניטור ועל פניה דאגה. היא אומרת לי המוניטור לא בסדר יש ירידה בדופק של העוברית. אחרי שניה המוניטור מתחיל לצפצף בקולי קולות. חיה רצה מהחדר ומזעיקה את הרופא והמיילדת. תוך שניות הם בחדר. משכיבים אותי על צד שמאל. מיד מחברים אותי לחמצן. הדופק מתייצב. רמיו יוצא מהחדר. המיילדת שולה אטיאס האחראית על חדר לידה מוציאה שתן עם קטטר. באיזה שהוא שלב מחליטים לחבר אותי לפיטוצין כדי לזרז את הלידה ולפקוע את מי השפיר. בשעה 02:00 שולה בודקת את מצב הפתיחה. תוך כדי ולפני שהיא מספיקה לפקוע את מי השפיר הם נפקעים לבד מהבדיקה ויש לי ירידת מים. המון מים. יש פתיחה של 10 מחיקה מלאה והקטנה מוכנה לצאת. רמיו חוזר ומתבשר לגבי ההתקדמות. הוא וכולם מתפעלים מההתקדמות המהירה. מחליטים לחכות עוד קצת כדי לאפשר לעוברית להתמקם/להסתובב בתעלת הלידה. חיה מסבירה לי איך עלי ללחוץ. בגלל שאין לי תחושה מצד אחד בחלק התחתון זה לא פשוט ללחוץ. בעת הצירים, שהם כעת ממש תכופים, כל דקה שתיים, אני שוכבת על הצד. חיה לוחצת על מקום מסוים בגב שלי ומבקשת ממני ללחוץ את הגוף כנגד היד שלה. הפעולה הפשוטה הזו כביכול מקלה עד מאוד על הצירים עד כדי כך שהם כמעט לא מורגשים. בין ציר לציר אני נחה. שולה מופיעה ואומרת צריך להוציא אותה. מורידים את המיטה שלי כדי ליצור זוית ישרה לגב. אני רוצה מאוד להקיא אבל לא יוצא כלום. בכל פעם שיש ציר חיה ושולה תופסות כל אחת רגל ומקפלות. בשלב הלחיצות הן מעודדות אותי ומדריכות. רואים כבר את הראש. מציעים לי מראה אני מסרבת.

העידוד של חיה ושולה מפריע לי להתרכז בלחיצות. אני מבקשת מהן להרגע. מעודדת אחת מספיק בהחלט. אפשר גם פחות קריאות עידוד בבקשה אני צריכה יותר הכוונה שמה שאני עושה זה בסדר. שולה משתמשת בשמן שהבאתי מהבית כדי לעסות את הפירנאום. רמיו מלטף לי את הראש. גם זה מפריע לי להתרכז. אני מבקשת ממנו לחדול. אני כבר עייפה. קשה לי ללחוץ. אני מרגישה שהלחיצות לא כ"כ אפקטיביות. שולה מביטה בשעון ואומרת יש עוד פחות משעה. אם לא תצא - ואקום. אני מביטה בשעון בצד שמאל של החדר. אני אומרת לעצמי שאני חייבת להוציא אותה. אני לוחצת כמו שבחיים לא לחצתי. לוחץ לי למטה. אני מבקשת משולה לא לחתוך. היא אומרת שהיא תשתדל. ממש בסוף אני שומעת מהחדר הסמוך צעקות שבר של יולדת אחרת.... אני לא יכולה להמשיך ללחוץ.... אני מבועתת... זה מה שמצפה לי עוד.... הסבל שלה נוראי. סוגרים את דלת חדר הלידה שלי. זה לא עוזר היא עדיין צורחת...שולה מעודדת אותי ואומרת תזכרי שאת עם אפידורל. היא לא. כעבור עוד חצי שעה של לחיצות התינוקת יוצאת. בלחיצה אחת ואחרונה. בשעה 05:50 מגיחה התינוקת לאויר העולם. היא מיד בוכה. אפגר 9 בדקה הראשונה ואפגר 10 בדקה החמישית.

רוצים להניח אותי עלי. אני לא רוצה. במקום זה אני בוכה ובוכה ובוכה ובוכה....... לא יכולה להפסיק לבכות. סערת רגשות שכזו... אפילו היום לא יכולה לתאר בדיוק את הסיבה לבכי. הקלה.... שמחה.... רחמים עצמיים... במיומנות רבה שולה שואבת את הדם הטבורי של התינוקת. אח"כ לוחצת על הבטן שלי בחוזקה – זה כאב אבל רק לשניה- השלייה יוצאת. הקטנה בינתיים שוכבת ערומה בעריסת הילודים ובוכה. מזוית העין אני רואה את רמיו ניגש אליה מניח יד על ראשה ומכסה עם כף ידו את עיניה. ביד השניה הוא מקפל את התינוקת לתנוחת עובר. הקטנה מפסיקה לבכות. אחרי ששולה סיימה איתי היא מתפנה לתינוקת. משקל 3.195 ק"ג. שולה עוטפת אותה ומניחה אותה עלי. אני מנסה להניק. הקטנה לא מצליחה לתפוס את הפטמה. אחרי כמה דקות לוקחים אותה לתינוקיה.

בלחיצה האחרונה נהיה לי קרע קטן בדרגה 1. כעבור שעתיים בערך מגיע ד"ר סלע חן לתפור אותי. אני כבר מנותקת מהאפידורל אבל לא מרגישה כלום כי החומר עוד לא התפוגג. חיה מכינה לי כוס תה. אני שותה אותה ואסירת תודה על המחווה. כעבור כמה דקות אני מוצאת את עצמי מקיאה פעם נוספת וא-ח-ר-ו-נ-ה. מגיעה משמרת בוקר. מגיעות המיילדות של המשמרות הקודמות, גם ד"ר מנכותה. כולם מברכים, מחבקים ומנשקים. עוטפים אותנו באהבה. משאירים אותנו בחדר לידה עד השעה 13:00 בצהריים לערך. אני מצליחה לישון 3 שעות אחרי שני ימים ושני לילות ללא שינה. כשאנו עולים למחלקה אני כבר מאוששת. רמיו מביא אותה מהתינוקיה זו תחילתה של אהבה מופלאה.