קהילת הנקה

היי מיכל. <זו הודעה ארוכה מאוד שנכתבה מכל הלב... אם יש לך כוח...וזה יוצא בלי אנטרים באייפד משום מה>. אני משוכנעת שאין קשר אבל אני לא חושבת שתמצאי רופא שיגיד לך משהו חד משמעי. רופאים מפחדים להיות החלטיים בדברים כאלה. אבל, נגיד ורופא אכן יגיד לך שאת לא אשמה בקוצר ראיה של הבת שלך - את תפסיקי להיות בדיכאון? מה שאני מנסה לשאול זה אולי את בדיכאון בגלל שאת אחרי לידה ואת תולה את זה בעניין המשקפיים? אני מבינה שהאבחון של הבעיה נעשה בזמן שהיית בהריון. כך שבטח ההריון עבר עליך בצורה לא קלה? זו יכולה להיות אפילו חוויה קשה וזה בהחלט מוביל לדיכאון אחרי לידה. לגבי הראיה של הבת שלך : היא זקוקה למשקפיים וכנראה לכל החיים עד לגיל בו תוכל לעשות ניתוח. משקפיים זה דבר לא נוח מניסיוני אבל כן אביזר אופנתי ושיקי. אצלנו בביית אני בעלי ואחת הבנות משקפופרים בדרגות כאלה ואחרות. הבכורה שלי מרכיבה משקפיים מכיתה א. האמצעית לא צריכה כרגע והקטנה צעירה ועוד לא בדקנו. בעלי והבת עם צילינדרים. בעלי מרכיב משקפיים מגיל מאוד צעיר. אני מבינה שאת מתארת בעיית ראיה חמורה יותרממה שיש אצלנו, וובכל זאת לדעתי זה משהו שצריך ללמוד לחיות איתו בשלום. בדגש על לחיות (אני מתכוונת לכך שזו התמודדות של החיים, ברוך השם, ולא מסוג הבעיות של סכנת חיים חלילה). לגבי באומגה 3 , אני מעולם לא לקחתי ואני בחיים לא אוכלת דגים. אחת הבנות מרכיבה משקפיים ושתיים לא (בשלב זה). היו לי מלא בעיות בהריונות (סוכרת, בלוטת תריס, מיעוט מי שפיר בהריון מס 1, בעיות בקצב לב של ילדה מספר 2, ועוד) אני יכולה לשבת ולחשוב עד כמה ההריון הקשה תחת דיאטה קפדנית מידי גרמו לבעיה של עודף משקל אצל הבכורה, או אולי לא הקפדתי על דיאטה כמו שצריך בהריון השני, ולכן האמצעית עם בעיות קשב וריכוז וליקוי למידה, וכמה שהקטנה סבלה מדקירות ובדיקות בלי סוף אחרי הלידה בגלל בעיות שהיו לי בבלוטת התריס ואיזו טראומה נגרמה לה מזה ואולי בגלל זה היא תלויה עלי חצי יום וקשה לה בלעדי. ועוד הרבה מחשבות מהסוג הזה שאני חושבת אותן לפעמים. כי ככה זה להיות הורה -מעורבים בזה גם רגשות אשמה. ואף אחד לא יבוא ויגיד לי אם זה קשור או לא קשור. ואי אפשר להוכיח כלום. זה המצב והוא מחייב אותי להתמודד עם הבעיות שצפות. ואני חייבת להיות חזקה ותומכת עבור הבנות שלי, אם אשקע בדיכאון (ואני מהסוג השוקע...) זה יחמיר את המצב. אז לגבי הדיכאון שאת מתארת (אני מכירה אותו) אני חושבת שזה גם קשור לעובדה שאת אחרי לידה. זה לא קל. אני בטוחה שכל מה שתשמעי פה בפורום וגם אצל אחרים במשפחה או חברים לא יניח את דעתך. לדעתי כדאי לך להיוועץ באיש מקצוע כגון פסיכולוג קליני בנוגע לתחושותיך. נשמע לי שאת זקוקה למקום בו תוכלי לעבד את החוויות שאת עוברת- קוצר הראיה, תחושות האשמה, ההריון שבטח היה תחת חששות והלידה, וכמובן כל מה שקורה אחרי הלידה...הסתגלות למצב חדש וכו.. זה ממש לא קל, אבל אל תהססי לפנות לטיפול, רק כך תוכלי באמת לעזור לעצמך ולבת שלך.