קהילת מיניות - שיח נשים

היי לכם,

אני בחורה בת 29, אוטוטו 30, הייתי בקשר עם בחור מגיל 23. הוא היה ועדיין, אהבת חיי. הבעיה היא שיש לי חשש רציני ממיקרובים ומחלות, מה שמביא לפחד מחדירה. הוא חיכה לי שלוש שנים, בהן עשינו סקס ללא חדירה, והיו נסיונות חדירה ספורים שלא הצליחו

הוא טען שהוא פוחד שבאיזה שלב ירד לו החשק.. והוא לא ירצה לנסות.. ניסינו אבל תמיד התכווצתי, זה היה מבצר, בונקר שלא נפתח.למרות שמאד רציתי (וכן, אין לי בעיות לגמור. גם אני חרמנית לפעמים. זה לא שאין לי חשק. רק שהפחד גבר עליו). מאז שהתחלתי לקחת גלולות, ירד החשק כי ההפרשה שינתה צורה וחשבתי שזו דלקת.. הלכתי לרופא נשים שחזר ואמר שבכל אצלי יותר מתקין, וגם המבנה שלי בסדר גמור ואין שום בעיה.

הנבואה שלו התגשמה, נוצר מצב שאני רציתי והוא לא.. בסוף נפרדנו.. הוא טס לו, ראה עולם ואחרי שנתיים שלח לי מכתב שהוא בארץ, (כשטייל שלח לי תמונות למייל ומדי פעם עדכונים) ניסיתי עם אחרים וזה גם לא הצליח.למרות ששכנעתי אנשים לשים קונדום, עדיין היה חשש.. כי הבחור למשל לא שוטף ידיים לפני ששם.. הוא עושה ביד, והמיקרובים עוברים לקונדום כשהוא מלביש..אז מה עשינו בזה? הצעתי גם להלביש לו בעצמי, הייתי יצירתית, אבל הם לא כאלה מודעים.

בקיצור, אני ערה ומודעת לפרטים הקטנים. וחבל שלא מבינים אותי..

אחרי שנתיים הוא שלח לי מכתב (אמיתי. לא מייל) וכתב שהוא היה בקשר עם מישהי שנה, אבל סה"היה נחמד, לא היה את העומק שהיה בינינו, כתב שאין ולא תהיה בחורה יותר מצחיקה, חכמה, טובת לב וכ'ו וכ'ו.. ממני, ושהוא מתגעגע. שאמר לעצמו שאם נחזור זה יהיה לתמיד.. אחרי המכתב לא הייתי בטוחה שזה כדאי לחזור, נפגעתי אפילו מזה שהוא לא סיפר לי שהמשיך הלאה (סיכמנו שאם אחת מאתנו ימשיך הלאה הוא יספר, כדי שהשני ישתחרר), אבל הבנתי מצד שני, שלא רצה לאבד אותי ולכן שמר אותי כל הזמן במיילים על אש קטנה. עד שהייתה לי תאונת דרכים והוא הגיע כל הדרך מהצפון הרחוק כדי להיות איתי ולא מש. אז הבנתי שהוא רציני.. וכשהחלמתי הזמנתי אותו אליי הביתה, וחזרנו. כשחזרנו אמר שהיה חסר תשוקה בסיבוב הראשון, אבל לא אמר דבר על פתרון המצב.. אמר לי שהוא רוצה אותי אשה, לא ילדה.. פיתחתי עצמאות בשנתיים שלא הייתי איתו, השתניתי, עשיתי מעצמי משהו, סיימתי תואר ראשון והתחלתי שני, הגעתי לקבוצה מדעית מאד נחשבת, והתזה שלי היתה פורצת דרך. רק הבעיה המינית נשארה, לצערי..

אני התביישתי בעובדה שנשארתי בתולה, שלא התחדש דבר מאז (בשנתיים האלו ניסיתי מרחיבים, חלק נכנסו, הצלחתי והתחלתי לשים טמפונים למשל..) ולא אמרתי לו שלא השתנה דבר. הוא חזר אלי מתוך הבנה שעבדתי על עצמי בנדון. אבל קפצתי מעל הפופיק- כל כך רציתי אותו, לא רציתי שייעלם לי, אז חשבתי לי שבשעת המבחן זה ילך חלק, ואשחק אותה כמו גדולה, לא אראה לו שכואב, ויהיה בסדר.. אבל שוב לא הצליח.. הרגשתי אכזבה מעצמי..

שוב הלכתי לרופא נשים. אמר שאצלי הכל תקין ומעולה..הבעיה היא בראש.

גרנו יחד, חיינו יחד, היינו זוג מושלם, כיף איתו, אחותו ילדה בן, והיינו איתם כל הזמן ואפילו דיברנו על עתיד וילדים. הינו מאושרים. רק הבעיה לא נפתרה. הצעתי ללכת לטיפול והוא לא רצה... אז הלכתי לייעוץ זוגי לבד.. באיזה שלב אמר שהוא אוהב אותי, אבל סובל. הבנתי אותו..

ונפרדנו לצערי. כאב כזה לא הרגשתי כל חיי. כאילו מישהו מת.. ניתקתי איתו את הקשר אבל בחגים הוריי והוריו שלחו זה לזה ולנו איחולים, ובימי ההולדת. הקשר ביניהם מדהים כך שזה יכול היה להיות מושלם אלמלא הבעיה..

חלק גדול מהסיבה לכך שהבעיה לא נפתרה היא הציניות שלו- כל דבר רציני הוא מתייחס אליו בציניות. לא יודעת אם ממבןכה או חוסר בטחון. אי אפשר היה לדבר איתו על המצב. כי הוא ישר היה זורק משהו, יש לו חוש הומור מטורף, אבל לפעמים צריכים להתייחס לבעיות ברצינות... הגביל כשאמר שהוא שונא הפתעות, (גורם ההפתעה לדעתי מאד מוסיף עניין לקשר.. תמיד חשוב להפתיע, זה נותן גיוון, לא?) כך שלקחתי את דבריו ברצינות ולא הפתעתי אותו, למשל, או שלא רצה לחשוף את איבריו בפני. חשק לא היה. אבל אהב מאד, ואפילו אמר לי את זה.. לא ידעתי איך להתמודד עם זה. דבריו והתנהגותו הראו שהוא אוהב. חיבק ונגע, אבל לא רצה להחשף. חשבתי שאולי יש לו בעיה כלשהי שהוא מסתיר, והוא אמר לי שאין לו מה להסתיר.. זה הטריף אותי, אבל השתדלתי לשדר כלפיו הבנה, חשבתי שעם הזמן הוא ישתחרר.. דבר שלא קרה.

מאז שנפרדנו הפסקתי לקחת גלולות (לקחתי שש שנים!) ופתאום הרגשתי איך חוזר לו החשק וגם ההפרשות נהיו נטולות ריח וצלולות סוף סוף.. רק חבל שזה לא קרה כשהיינו יחד. וחבל שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. היה משהו נדיר.. יש לו הרבה חסרונות. אבל לא נראה לי שאלמד ככה לאהוב חסרונות או להתעלם מהן, אצל מישהו אחר.. בשבילי הוא מושלם. אני גם מתגעגעת למשפחתו ולעולם שלו, הם מאד אהבו אותי, זה היה הדדי. בין המשפחות היה קשר מדהים, שזה דבר נדיר, ואם הינו מתחתנים, זה היה יכול להיות משהו טוב באמת, אם היינו יודעים להתמודד עם המכשולים ולא להתעלם מהם עד שנפרדים..

אני רוצה פשוט ללכת אליו ול... לו את הצורה. ברצינות. חבל שדבר כזה נראה צעד נכון רק בסרטים. המציאות היא הרבה יותר מורכבת. עצוב אבל אין מה לעשות.. יש למישהו הצעה? משהו יותר מציאותי? נפרדנו לפני שבעה חודשים. מדי פעם אנחנו מדברים במיילים או שולחים סמסים (אני לא יוזמת.. עונה לו רק כשהוא פונה אליי)

חברה אמרה לי לנסות לקבוע פגישה איתו, ניסיתי אבל הוא ענה בשאלה- אם אני בטוחה שזה לא יחזיר אותי אחורה, ולא רוצה שאפגע שוב.. אמרתי לו שלא ידאג לי. שאני אחראית לעצמי ולרגשותיי, ויודעת עם מה אני יכולה להתמודד. ענה שהוא ישמח להפגש איתי בהזדמנות אחרת.. הבנתי מזה שהוא כבר לא אוהב, ולא ידעתי מה לכתוב, אז סיימתי את השיחה (לא בדרמטיות..) ומאז לא דיברתי איתו. אבל אחרי שבועיים שלחתי בטעות סמס שיועד לחברה שיש לה שם דומה, והוא ענה לי , בדרכו ההומוריסטית, ששלחתי סמס ליעד הלא נכון, גרם לי לצחוק כמו שלא צחקתי הרבה זמן, הוא שאל מה קורה, פיתח שיחה, ועניתי, בסוף סיימתי את השיחה כשראיתי שהיא מתארכת.. לא ידעתי אם זה טוב או לא. אני אוהבת אותו אבל אם השיחה הייתה מתארכת הייתי תוהה לפשר השיחה ואולי הייתה לי תקווה. אבל האמת שאיני יודעת אם נהגתי נכון. ומה הן כוונותיו.. יש לו הרבה ידידות. למה הוא צריך אותי בתור ידידה? והאם שווה לי לסבול ולהיות ידידה שלו בתקווה לקאמבק, (כן אני יודעת שזה נשמע נואש) או לנתק קשר? האם לכתוב לו מכתב שבו אכתוב שגיליתי שחלק גדול מחוסר החשק נבע מהגלולות? ושאני יודעת שהשינוי אפשרי?... (כמובן רק אם הוא אוהב. אם לא אז כמובן שאמשיך הלאה. לא ארצה להיות עם בחור שלא נמשך אליי.. אני לא אהיה איתו בכל מחיר..)

מצטערת על המגילה הארוכה.. אם החזקתם מעמד עד עכשיו אתם ענקיים. תודה!

אשמח לעצות..